שני דורות מפרידים בין תעוזתם, גבורתם והקרבתם של שני המפקדים שמסרו חייהם למען שלום בני עמם והגנת מולדתם. שני סגני אלופים, חדורי רוח קרב, נאמנים למשימותיהם, רצים ראשונים אל פני האש.
לא פעם ולא פעמיים היו חייו של יוני תלויים מנגד. תוך כדי השירות הוא מתכתב עם הוריו, עם אחיו, עם חבריו, וחושף דמות מופת של לוחם, סייפא וספרא, אוהב ארצו ועמו. הוא מגלם את הגבורה ברוח ובכוח, שעליה כתב ז'בוטינסקי: "כשם שאין תפארת הגבורה לבעליה אם חסרה בה הרוח, כן אין תועלת ברוח אם חסרה בה הגבורה... הרוח היא היוצרת אידיאלים, קובעת חזונות לעתיד, אבל היא לא תוכל להתקיים אם יחסר הכוח להוציאה אל הפועל".
יוני גילם בחייו ובמותו את דמות הגיבור היהודי כפי שחזה אבי הצבאיות העברית המתחדשת. הרוח שעליה התחנך בבית לאומי הניעה אותו בדרכו הצבאית המפוארת עד למותו הרחק מגבולות המדינה, והוא רק בן 30. הכרתיו במקצת. יוני וביבי, יבל"א, שהו בביתנו כמה ימים כילדים בשנות ה-50 כשהוריהם יצאו לספרד. אני זוכר במעומעם ילד מופנם, ספון במחשבות, שובב לא פחות מאחיו הנודע.
דור בן שמחון גדל בבית קיבוצי שבו שררה תרבות פוליטית שונה. שלושה מאחיו אף הם שריונאים, ואח נוסף שירת בגולני. רוח גבורה ויגון שררה בין שבילי הקיבוץ כש-11 מבניו נפלו במלחמת יום הכיפורים, שלוש שנים לפני אנטבה. ביניהם היה המשורר והמלחין יוסף שריג, מחבר שיר האהבה המופלא לירושלים: "רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר/ וְהִיא עוֹלָה בִּשְׁלַל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת/ וְהִיא נוֹגֶנֶת בִּי כְּנֵבֶל הֶעָשׂוֹר/ רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר". הנה כי כן זהו קשר בל יינתק בין הקיבוץ הוותיק לבירת ישראל הנצחית, בין שתי משפחות של לוחמים עזי נפש.
וז'בוטינסקי? הוא חיבר מאמר נפלא על קיבוצי העמק, "הארץ האחרונה לרומנטיקה", וכתב בין השאר: "אם ברצונכם לראות רפובליקה של פועלים אמיתית, אל תלכו לרוסיה, תלכו אל העמק". בחזונו מ-1927 ראה אולי כדוגמה את בית השיטה, שטרם נוסד אז.
כמו יוני, גם דור, המכונה דב"ש, יצא מאלמוניותו לאחר שנודע דבר מותו. גם עליו עוד יסופר ויסופר. דור לדור יביע את אומר הגבורה וההקרבה. הסיפורים על בן בית השיטה כבר יוצאים לאור, מדברים על לוחם שיצא בחיוך לכל משימה, שחיבק את לוחמיו, שהבין ללא פקפוק את מהות הפעולה בדרום לבנון. אני מניח שהתעלם מהרחש-בחש בעורף, מיושבי האולפנים הממוזגים, המדברים על חוסר התכלית של הלחימה במחבלי חיזבאללה. דב"ש השאיר אחריו את אשתו, לוחמת קרבית אף היא, את שתי בנותיהם וקיבוץ עטוף באבל כבד.
חוט אחד מחבר ישירות בין יוני, גיבור אנטבה, שאילו חי כיום היה כבן 80, מנהיג ומחנך שלאורו צועדים דורות של לוחמים נכונים להילחם להגנת ארצם, ובין דור, שראה בשירות הצבאי שליחות, ידע שהוא מסכן את חייו, ונפל כשהוא בן 32. אי אפשר שלא לחשוב על ההפסד, על המנהיג והמפקד שעוד נכונו לו עלילות בשירות הקבע שלו ולאחריו, ופתיל חייו נגדע מרחפן נפץ שפגע בטנק המג"ד.
הן יוני והן דור ראו במשימתם הצבאית את חזות הכל. שני סא"לים, עירוני וקיבוצניק, שבמותם ציוו לנו את החיים, אבל בראש ובראשונה את האחדות, את שיקול הדעת, את האמונה בצדקת הדרך, את הכורח בלחימה הבלתי מתפשרת במחבלים עד לחיסולם. לאורם ילכו עוד דורות של צעירים הבזים למשתמטים.
לא פסו מעשי גבורה בישראל. אשרי העם שאלה בניו-גיבוריו.