ההיסטוריה היהודית והישראלית רצופה ועידות, הסכמים והחלטות בינלאומיים שנולדו תחת הבטחות גדולות, והותירו אחריהם תחושת החמצה ולעיתים אף אסון. די להיזכר בוועידת אוויאן בשנת 1938, שבה הפגין העולם חמלה כלפי יהודי אירופה, אך סירב לפתוח בפניהם את שעריו, או בספר הלבן הבריטי של 1939, שסגר את שערי ארץ ישראל דווקא בשעה הקשה ביותר לעם היהודי.
המשותף לרבים מהאירועים הללו הוא הפער בין הכוונות המוצהרות ובין התוצאות בפועל. פעם אחר פעם הוצגו הסדרים בינלאומיים כהישג דיפלומטי, אך במבחן המציאות הם לא מנעו איומים, לא ריסנו תוקפנות ולעיתים אף עודדו אותה. משום כך, כשהעולם עוקב כיום אחר המשא ומתן המתגבש בין ארצות הברית לאיראן, קשה להתעלם מהצללים שמטילה ההיסטוריה על כל הסכם חדש.
לפי הדיווחים, 60 הימים הקרובים אינם תקופת המתנה סמלית אלא חלון זמן שנועד להפוך הפסקת אש להסכם קבע. במהלך תקופה זו אמורים הצדדים לדון בסוגיות הגרעין, בפיקוח הבינלאומי, באורניום המועשר, בהקלות כלכליות ובמצר הורמוז. על הנייר, מדובר במתווה שנועד להפחית את הסיכון למלחמה ולהוביל ליציבות אזורית. אולם דווקא משום שההסכם עדיין עמום, עולות שאלות קשות באשר לסיכויי הצלחתו.
התומכים במתווה מצביעים על יתרונות ברורים. ראשית, עצירת ההסלמה הצבאית בין ארצות הברית לאיראן מפחיתה את הסיכון למלחמה אזורית רחבה. שנית, אם ייקבעו מנגנוני פיקוח אפקטיביים על תוכנית הגרעין האיראנית, ניתן יהיה לעכב או למנוע התקדמות לעבר נשק גרעיני. בנוסף, פתיחת מצר הורמוז עשויה לייצב את שוקי האנרגיה העולמיים.
אלא שהחששות גדולים לא פחות. נראה כי מזכר ההבנות המתגבש אינו פותר את שאלת הגרעין, אלא דוחה אותה למשא ומתן עתידי. והסיכון העיקרי: איראן תהיה מסוגלת להתקדם לעבר נשק גרעיני בתוך 60 ימי המשא ומתן לנוכח העובדה שלא נקבעו נוהלי פיקוח ואכיפה בינלאומית.
הספקנות בעניין נכונותה של איראן לוותר על הגרעין נובעת גם מהניסיון ההיסטורי. איראן הוכיחה לאורך השנים יכולת גבוהה בניהול משא ומתן ממושך תוך שימור נכסיה האסטרטגיים. החשש הוא שארצות הברית שלהוטה להגיע להסכמות תעדיף הישג מדיני מהיר על פני פתרון יסודי.
מנקודת מבט ישראלית, אם איראן תקבל הקלות כלכליות משמעותיות, הפחתת לחץ בינלאומי והכרה דה־פקטו במעמדה, בעוד יכולות גרעיניות מרכזיות יישארו על כנן, הרי שהאיום רק יידחה ולא יוסר. גם היעדר התייחסות ברורה לתוכנית הטילים הבליסטיים ולפעילות האזורית של איראן מעורר דאגה.
סיכויי ההצלחה של ההסכם תלויים בשאלה אחת: אם מדובר בדרך לפירוק ממשי של האיום הגרעיני, או רק בהפוגה זמנית שנועדה לאפשר לכל צד להציג ניצחון פוליטי בפני קהלו. ההיסטוריה מלמדת כי הסכמים המבוססים על עמימות, דחיות ופרשנויות סותרות נוטים להתקשות במבחן הזמן.
התרעות פיקוד העורף