הממצא המרכזי במחקר רויטרס לשנת 2026, שפורסם בימים האחרונים, היה שלראשונה פלטפורמות חברתיות ופלטפורמות וידאו עקפו הן את הטלוויזיה והן את אתרי החדשות כמקור לצריכת חדשות: 54% מהמשיבים בעשרות מדינות אמרו שהשתמשו ברשתות חברתיות או בפלטפורמות וידאו לצורך קבלת חדשות במהלך השבוע שקדם לסקר, לעומת 52% לטלוויזיה ו-51% לאתרי חדשות ואפליקציות.
העולם הראשון נותר מחובר, גם אם באופן לא מושלם, לעובדות. הוא מורכב מאנשי עסקים, מקבלי החלטות, משקיעים, אקדמאים, בעלי מקצוע ואזרחים מעורבים (ומודאגים) המחפשים מידע אמיתי ופרשנות הוגנת ומנומקת, משום שהם זקוקים להם כדי לקבל החלטות. ייתכן שהם צורכים את המידע באופן שונה מבעבר: קוראים ניוזלטרים במקום עיתונים, עוקבים אחר עיתונאים בודדים במקום מוסדות תקשורת, מאזינים לפודקאסטים במקום למהדורות טלוויזיה, ולעיתים משתמשים בבינה מלאכותית. אך היסוד עדיין נובע מעיתונאים, אנליסטים, חוקרים ומוסדות המנסים לברר מה נכון.
העולם השני מונע לא על ידי מידע אלא על ידי קליקים. הוא סובב סביב זהות, זעם, נאמנות שבטית, בידור וגירוי רגשי. גם בו קיים מידע חדשותי, אך זה מתחרה בתעמולה, תיאוריות קונספירציה, פרסום מוסווה, תוכן של משפיענים, קמפיינים של השפעה זרה והמצאות זדוניות. צרכני העולם הזה לא יקבלו החלטות מצוינות בקלפי או בבורסה.
תושבי העולם הראשון ישלמו סכומים גבוהים עבור פלטפורמות מצוינות המציעות עיתונות אמיתית. הם כנראה יהיו גם עשירים יותר, והיתרון שבהיותם מעודכנים יגדיל עוד את הפער. תושבי העולם השני יתבוססו בכעס ובקנאה, יופעלו בידי אינטרסים אפלים ויפתחו שנאה גוברת כלפי "האליטות".
המגמה הזו נבנית כבר שנים, כאשר הפלטפורמות החברתיות והווידאו התחזקו בעוד הטלוויזיה ואתרי החדשות נחלשו; פשוט חצינו סוף סוף את נקודת המפנה. ורבים אינם רק לא מבינים זאת - הם פשוט אדישים. דו"ח רויטרס מראה שחלקם של האנשים המגדירים את עצמם כמתעניינים בחדשות ירד בחדות בשנים האחרונות. הדבר מרמז שרבים נודדים במודע, כצאן לטבח התודעתי, מ"חדשות" ל"תוכן".
יש שיטענו שאין כאן שום דבר חדש. כל דור נוטה לחשוב שסביבת התקשורת שלו הידרדרה. היו עיתונים סנסציוניים במאה ה-19. היו צהובונים במאה ה-20. היו תוכניות רדיו מתלהמות, ערוצי טלוויזיה מפלגתיים, רכילות על סלבריטאים ועיתונות סופרמרקטים. צרכני מידע רציניים תמיד היו מיעוט. עיתוני האיכות תמיד התקיימו לצד מדיה פופולרית.
יש בכך אמת, אך הטענה הזו ממעיטה בעוצמת השינוי. גם העיתונות הפופולרית הייתה עדיין עיתונות. אפילו העיתון הסנסציוני ביותר העסיק כתבים שאספו עובדות ודיווחו לעורכים, והם היו חשופים לאחריות משפטית. ייתכן שהסטנדרטים היו נמוכים, שהפוליטיקה הייתה בעייתית, שהגזימו והקצינו וצעקו, אך זה נותר מחובר לייצור חדשות.
משפיען אינו צריך לדווח על דבר. חשבון אנונימי אינו חייב הסבר. פעיל פוליטי אינו חוקר דבר. חשבון תעמולה או כזה המייצג אינטרס עסקי אינו מחויב כלל לאמת. והאלגוריתמים אינם מבחינים בינם לבין חדשות, הם מבחינים רק בין תוכן שתופס תשומת לב לבין תוכן שלא. לכן, העיתונות כבר אינה מתחרה רק בעיתונות גרועה יותר. היא מתחרה בתוכן שמטרתו שונה לחלוטין, ואף מנוגדת לה.
מכאן נובעת תוצאה קריטית.
המערכת הישנה, בעלת שני המסלולים, עדיין התבססה על מציאות משותפת. קורא של צהובון וקורא של ה"ניו יורק טיימס" היו יכולים לחלוק זה על זה פוליטית או להסיק מסקנות שונות לחלוטין מאותם אירועים, אך בדרך כלל הסכימו שהאירועים עצמם התרחשו. הם חיו ביקום עובדתי משותף. סביבת המידע של היום יוצרת מציאויות נתפסות מתחרות. ורק באחד מהעולמות האמת חשובה. להתפתחות הזאת יש השלכות עמוקות על חברות דמוקרטיות, התלויות במידה מסוימת של בסיס עובדתי משותף.
הבינה המלאכותית מוסיפה שכבה נוספת של מורכבות. לפי מחקר רויטרס, בערך אחד מכל עשרה אנשים כבר משתמש בצ'אטבוטים של בינה מלאכותית כמקור חדשות, ובקרב צעירים המספר גבוה משמעותית. כמעט בוודאות שיעור זה ימשיך לעלות. אך יש משהו מטעה מיסודו ברעיון שאנשים "מקבלים את החדשות שלהם מבינה מלאכותית". בינה מלאכותית, בניגוד לרשתות החברתיות, נשמעת רצינית — אך היא אינה אוספת חדשות. היא קוראת ומסנתזת מידע שאחרים הפיקו.
רויטרס מצאה שרוב האנשים המקבלים מידע דרך בינה מלאכותית אינם לוחצים באופן עקבי למקור המקורי. כלומר, הם צורכים את הסיכום תוך עקיפת המקור. הדבר שולל הכנסות מהאנשים ומהארגונים שיצאו לשטח וגילו משהו חדש.
ייתכן שהצ'אטבוט יהפוך לממשק שדרכו אנשים צורכים מידע, אך הידע הבסיסי עדיין מגיע מעיתונאים, חוקרים, מומחים וצופים שעשו את העבודה בפועל. זהו מדיום נוסף, לא מקור נוסף. אם הבינה המלאכותית תהרוג את הדבר שהיא עצמה נשענת עליו, העיתונות האמיתית, היא תהפוך במהירות לטיפשה ומיושנת.
השלכות האסון הזה חורגות הרבה מעבר לעיתונות.
במשך רוב ההיסטוריה הדמוקרטית המודרנית הניחו שהשתתפות המונית ומידע המוני יחזקו זה את זה. אזרחים מעודכנים יותר יקבלו החלטות דמוקרטיות טובות יותר. עיתונים, גופי שידור ומוסדות עיתונאיים אחרים היו רחוקים משלמות, לעיתים מוטים ולעיתים סנסציוניים, אך הם היו חלק מפרויקט דמוקרטי רחב יותר שנועד ליצור הבנה משותפת מספקת של המציאות כדי שממשל עצמי יוכל לתפקד. זה היה עסק עם שליחות חברתית. זה אולי נשמע כמו סתירה, וזה אכן לא היה מושלם, אבל זה עבד מספיק טוב, אם בקושי.
אם רק פלח קטן יחסית של החברה יישאר מחובר לדיווח קפדני, למומחיות, לניתוח מבוסס עובדות ולמגע ישיר עם המציאות, בעוד פלח גדול בהרבה יצרוך מידע דרך אלגוריתמים, משפיענים, קהילות שבטיות ותוכן המותאם לרגש, הפער בין האליטות לציבור הרחב יתרחב באופן דרמטי. ככל שהמציאות עצמה תהפוך לנחלתו של מיעוט, כך יגבר הפיתוי להסיק שהדמוקרטיה עצמה היא מנגנון מיושן.
אנחנו כבר שומעים גרסאות שונות של הרעיון הזה בחלקים מסוימים של תעשיית הטכנולוגיה, המצויה כיום ברגע של יהירות. משקיע ההון-סיכון פיטר ת'יל טען בעבר כי חדל להאמין שחירות ודמוקרטיה תואמות זו את זו. אחרים לא הרחיקו לכת עד כדי כך, אך בהחלט קיימת ספקנות גוברת לגבי יכולתם של המונים לתפקד בתבונה בעולם מורכב להפליא, כאשר הם מסוממים על ידי אי-מידע.
אני זוכר כיצד זה נראה כאשר גרתי בקהיר כעורך המזרח התיכון של סוכנות החדשות AP. הצבא ביצע הפיכה ביולי 2013 והדיח ממשלה אסלאמיסטית שביססה חלק גדול מכוחה האלקטורלי על אוכלוסיות עניות, אנאלפביתיות ובעלות השכלה נמוכה. רבים מחבריי ומכריי - אנשי מקצוע שהיו כמעט בוודאות מחזיקים בעמדות דמוקרטיות בחברות מפותחות - תמכו בהפיכה משום שלא היה להם אמון ביכולתו של רוב הציבור להימנע מהבאת אסונות באמצעות הקלפי. (נשמע מוכר?)
הופעתם של שני עולמות המידע צפויה להביא גרסה כלשהי של הפרדוקס הזה גם לחברות המערביות.
אזרחים אינם חייבים להסכים על מדיניות. הם כן חייבים להסכים, לפחות בקווים כלליים, על מה שמתרחש בעולם סביבם. אם רוב האזרחים יחשבו ששתיים ועוד שתיים שווה חמש - תהיה לנו בעיה. עלינו להתחיל להתכונן.
התרעות פיקוד העורף