נתוני הרייטינג שהתפרסמו לאחרונה מעידים על שחיקה הולכת וגוברת בהיקף החשיפה של חברת החדשות של ערוץ 12. בשבועות האחרונים ירדה תוכנית הדגל "אולפן שישי" לרייטינג חד-ספרתי, ובימים האחרונים - בין היתר בשל שידורי המונדיאל - גם המהדורה המרכזית של הערוץ, בהובלת יונית לוי, צנחה לראשונה במשך כמה ימים לרייטינג חד-ספרתי.
קשת 12 עדיין היא גוף הטלוויזיה הנצפה בישראל, ותוכניות הריאליטי שלה ממשיכות למשוך קהל צופים רחב. אולם פחות ופחות אזרחים מעוניינים לצרוך ממנה חדשות. כשם שערוץ 2 – שקשת היא במידה רבה ממשיכת דרכו – החליף את רשות השידור, וכשם שהמהדורה המרכזית שלו החליפה בשנות התשעים את "מבט לחדשות" בהובלת חיים יבין, כך אנו עוברים כיום לעידן חדש בתקשורת: עידן של קיטוב פוליטי, שבו הצפייה בערוצי הטלוויזיה השונים מושפעת במידה רבה מעמדות פוליטיות. שידורי החדשות הפכו לכלי השפעה יריבים במאבק על עיצוב התודעה ועל השליטה במוקדי הכוח של המדינה.
המתחרה המרכזי של ערוץ 12 הוא ערוץ 14, שאחוזי הצפייה בו עלו בארבע השנים האחרונות באופן דרמטי. ערוץ 14 סיפק מענה לתחושה הולכת וגוברת בקרב מצביעי ימין כי תקשורת המיינסטרים - שערוץ 12 הוא הבולט שבה - אינה אובייקטיבית באמת, וכי שידורי החדשות שלה מנסים לעצב את תודעת הציבור.
השינוי החד ביותר התרחש בעקבות שני אירועים: הרפורמה המשפטית והמלחמה. בתקופת המאבק על הרפורמה התגייס ערוץ 12, לצד כלי תקשורת נוספים המזוהים עם המרכז-שמאל, באופן חד-משמעי נגדה. הערוץ העניק במה נרחבת למחאה ואף העניק רוח גבית לקריאות להפסקת התנדבות בצה”ל. זכורה בהקשר זה אמירתו של דני קושמרו: "אז בעצם אין לנו חיל אוויר עכשיו", שניתן היה לראות בה ביטוי ללחץ שהופעל על הממשלה באמצעות האיום בפגיעה בכשירות הצבא.
לאחר 7 באוקטובר נדמה היה שחברת החדשות של 12 שבה להיות "מדורת השבט". אולם ככל שהמלחמה התארכה, נוצר בקרב חלק מהציבור הרושם שהערוץ חותר להחלשת מעמדו של ראש הממשלה בנימין נתניהו במהלך המלחמה ומאמץ קו ביקורתי שהרחיק ממנו צופים רבים לטובת ערוצים מתחרים מימין.
בעיני רבים, אחד מרגעי השיא היה פרשת הדיווח של גיא פלג בנוגע לסרטון משדה תימן אודות אונס מצד חיילי צה"ל שלא אירע. הפרשה הגבירה את תחושת חוסר האמון בקרב צופים המזוהים עם הימין ועם תמיכה בלתי מסויגת בצה"ל.
כך, בעוד שבעבר הייתה לערוץ 12 היומרה לשקף את המציאות באופן אובייקטיבי ומקצועי, בשנים האחרונות הוא ויתר אפילו על מראית העין הזאת. כאשר באולפן שישי יושבת עיתונאית האומרת כי "הממשלה משתינה על הלוחמים" – גם אם התנצלה לאחר מכן – וכאשר במהדורת החדשות משודר דיווח שלפיו שרים נעדרו מהלווייתו של סא"ל בן שמחון משום שאמש הם "בילו בחתונה", ובהמשך מתברר כי משפחתו ביקשה מהם שלא להגיע וכי החתונה התקיימה עוד לפני האירוע, ולאחר מכן אף מגיעה התנצלות מצד דני דבורי – קשה לשכנע את הציבור שמדובר בעיתונות נטולת הטיה.
במובן זה, כשם שערוץ 14 מנסה להשפיע על השיח הציבורי מנקודת מבטה של ההגמוניה החדשה, כך ערוץ 12 מנסה להשפיע עליו מנקודת מבטם של מוקדי הכוח של ההגמוניה הישנה - אלה הרואים עצמם יורשיה של מפא”י ההיסטורית. מאחר שרוב אזרחי ישראל מגדירים את עצמם כבעלי עמדות ימין או מרכז-ימין, ומאחר ששיעור המגדירים עצמם כאנשי שמאל הוא קטן יחסית, קשת 12 עלולה למצוא את עצמה בעתיד במסלול דומה לזה שעבר ערוץ 10, שהפך לימים לערוץ 13 - עם קהל מצומצם יחסית של צרכני חדשות.
הדרך של חדשות 12 לשקם את אמון הציבור אינה עוברת בהגשת תביעות השתקה נגד עיתונאים ומובילי דעה מהימין המבקרים את התנהלותה (גילוי נאות: הח"מ עומד בראש קרן ברקת שתמכה בעיתונאים שהיו חשופים לתביעות השתקה מצד קשת 12). אנשי המקצוע בערוץ, ובראשם אבי ניר ואבי וייס – אנשים שיודעים לייצר טלוויזיה מצליחה ושבמשך שנים ביקשו, כלשונו של אלכס גלעדי, לתת ל"מסעודה משדרות" את מה שהיא רוצה לראות – לא יוכלו להתעלם לאורך זמן מהשינויים בהרכב הקהל הישראלי.
ברגע שהעיתונאים עצמם הופכים לכוח הדומיננטי בניהול סדר היום של הערוץ, כפי שקרה בערוץ 13, עלולה קשת 12 לאבד את מה שהפך אותה במשך שנים לערוץ המוביל בישראל. ואם מגמה זו תימשך, הקסם של קשת 12 עלול להתפוגג לחלוטין. פרופ' משה כהן-אליה הוא מומחה למשפט חוקתי, שעתיד לפרסם ספר ביחד עם פרופ' פורת על ההשפעה של הקיטוב הפוליטי על בתי משפט עליונים.
התרעות פיקוד העורף