מה העובדה שהיימנוט עדיין לא נמצאה אומרת עלינו? רבים מהישראלים אוהבים לחשוב על עצמם כאנשים טובים. אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו חברה ערכית. חברה סולידרית. חברה שלא משאירה אף אחד מאחור. אנחנו אוהבים להאמין שכאשר קורה אסון, כולנו מתגייסים, שכשילד נפגע אין ימין ושמאל, ושכשמשפחה נשברת כולנו מרגישים.
אבל לפעמים חברה נבחנת דווקא במקרים שאינם מצליחים לזעזע אותה. לא במקרים שכולם מדברים עליהם, אלא במקרים שאפשר להמשיך לחיות לצדם. היימנוט קסאו נעלמה לפני יותר משנתיים. ילדה בת תשע. נעלמה כאילו האדמה בלעה אותה. ועדיין אין תשובות.
אני לא כותבת רק על היימנוט. אני כותבת על השאלה מה העובדה שהיא עדיין לא נמצאה מספרת עלינו. איך אנחנו חיים עם זה? איך אנחנו ממשיכים הלאה? איך אנחנו מצליחים להתרגל לרעיון שילדה נעלמה ואיננה? אחת הדרכים שבהן פועלת גזענות היא היכולת להתייחס לכל אירוע כאילו נולד לבדו.
היימנוט היא היימנוט. רפאל אדנה הוא רפאל אדנה. ימנו זלקה הוא ימנו זלקה. וכל אחד מהמקרים מקבל הסבר משלו. אבל מי שחי בתוך הקהילה כבר לא פוגש אירועים. הוא פוגש הצטברות. הוא פוגש זיכרון מצטבר של משפחות שנאבקות כדי שישמעו אותן. כדי שיאמינו להן. כדי שיחקרו עבורן באותה נחישות.
וכאשר מצטברים מספיק סיפורים כאלה, אנשים מפסיקים לראות מקרים בודדים. הם מתחילים לראות דפוס. לא משום שכל הסיפורים זהים. אלא משום שהם מעוררים את אותה שאלה: על מי אנחנו נלחמים יותר? ועל מי אנחנו נלחמים פחות? מי מצליח להוציא אתכם לרחובות? ומי נשאר בעיקר עניינו של הקבוצה שאליה הוא משתייך? ומה שמדאיג אותי הוא לא רק מה שהסיפורים האלה עושים למשפחות שנפגעו.
אני שומעת בקהילה שחיקה עמוקה. לא רק כעס. לא רק כאב. שחיקה. שחיקה שנולדת כשאנשים מפסיקים להיות בטוחים שהמוסדות שנועדו להגן עליהם יגנו עליהם באמת. אני שומעת הורים שמפחדים כשהילדים שלהם יוצאים מהבית. צעירים שחושבים פעמיים לפני שהם יוצאים לרחוב, שלא נאמר למחאה על הבטחון האישי ועל החיים. אנשים שמרגישים שאם ייפגעו, הם יצטרכו להיאבק לא רק על הצדק אלא גם על עצם הזכות שיראו אותם.
אלה אינם רק רגשות. אלה תנאים שמכרסמים לאט־לאט בתחושת השייכות ובאמון שבין אזרחים לבין המוסדות שאמורים להגן עליהם. אבל חברה שמבקשת להיות מוסרית, ושערבות הדדית היא חלק מהאופן שבו היא מגדירה את עצמה, אינה יכולה לברוח מהשאלות האלה. גזענות אינה רק שנאה. גזענות אינה רק קללה. גזענות היא גם הדרך שבה מוסדות מפעילים כוח. הדרך שבה הם מחליטים על החיים, על מה ומי להתעקש ועל מה ומי לוותר.
היא מתבטאת בשאלה מי זוכה להגנה מהירה יותר, מי זוכה לחקירה יסודית יותר, ומי נדרש פעם אחר פעם להיאבק כדי שיראו אותו, יאמינו לו ויפעלו עבורו באותה נחישות. והציבור, גם כשהוא אינו יוצר את הפער הזה, עלול להנציח אותו כאשר הוא מקבל אותו ושותק מול דפוסים של אפליה והפקרה בוטים שחוזרים על עצמם.
כי שתיקה לא רק היעדר קול. לפעמים היא גם היעדר דרישה. היעדר זעזוע. התעלמות. והיעדר נכונות לשאול שאלות קשות על החברה שאנחנו חיים בה ומתחזקים את המנגנונים הגזעניים שלה. שוב, השאלה האמיתית אינה רק איפה היימנוט.
השאלה היא מה העובדה שהיא עדיין לא נמצאה מספרת עלינו- עליכם. לא על המשטרה. לא על הממשלה. על אנשים רגילים. על גבולות החמלה. על גבולות הערבות ההדדית. ועל הפער האפשרי בין החברה שאנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו, לבין החברה שאנחנו באמת. ובתוך כל זה, דווקא בתקופה האחרונה, מצאתי גם סיבה לתקווה כפי שכתבתי בפוסט הקודם.
הצטרפותם של אימהות ואבות ממשפחות החטופים למאבק למען היימנוט הזכירה לי שלא הכול אבוד. לא משום שהם הראשונים שעמדו לצד המשפחה. היו לאורך הדרך אנשים טובים, מתוך הקהילה ומחוצה לה, שסירבו לשתוק. אלא משום שהם מזכירים אפשרות.
אפשרות שהמאבק על היימנוט יהפוך ממאבק של משפחה אחת וממאבק של קהילה אחת למאבק של חברה שלמה. אפשרות שנצליח לראות בילדה שלא חזרה הביתה לא “בעיה של העדה״ אלא מבחן של כולנו. היימנוט נעלמה כאילו האדמה בלעה אותה.
אבל האדמה לא בולעת ילדות. בני אדם בולעים סיפורים. מוסדות בולעים אחריות. וחברות בולעות את אי־הנוחות וממשיכות הלאה. השאלה היא אם אנחנו מוכנים להמשיך לעשות את זה גם עכשיו.
התרעות פיקוד העורף