אריגה בחוטים נסתרים: הדוקטרינה התרבותית-דתית מאחורי מהלכי טהרן | ד"ר בנימין יעקוביאן

בלב מרכז העיר של ירושלים, ברחוב קינג ג'ורג' 14, ישנה חנות העונה לשם "פינת רחל אימנו". בתוכו מתרחשת מדי יום דרמה אנושית עמוקה על אמנות המשא ומתן. זהו המגרש הביתי של אדון יוסף יעקוביאן, הגיבור של הסרט התיעודי שעליו אני עובד בימים אלו, סרט הנושא את השם "בעבור נעליים". יוסף הוא קמעונאי של הנעלה וביגוד, אולם עבורו, המסחר הוא הרבה מעבר למקצוע: המקח והממכר, הקנייה והמכירה, קריאת הנתונים הסביבתיים, ניתוחם ונקיטת הפעולה, זורמים בעורקיו עוד מילדותו כמצוי לבן התרבות של האומה הפרסית. על-ידי סיפור דברי ימיו ודמותו, המצלמה שלי מבקשת ללכוד דרך חיים שלמה שאינה נעצרת על מפתן דלתה של החנות, אלא מהווה את דרך הילוכו, שפתו וטבעו השני של אדם, עם אמנות עתיקה ואינטימית שזורמת גם בלב העידן הטכנולוגי המקוון, ובתוך תרבות מערבית מואצת שנדמה לעיתים שסופה קרב.

"בעבור נעליים", כך מזכיר לנו המדרש, מכרו אחיי יוסף הצדיק לישמעאלים. רוב הקוראים נוטים לפרש את מחיר המכירה הזה כביטוי לזילות חיי האח שנמכר בעבור שווי פעוט ומשפיל. אך אולי, במבט היסטורי ופסיכולוגי אחר, ניתן לזקוף את ה"הישג" של המחיר הנמוך דווקא לישמעאלים – אשפי המשא ומתן המדבריים, שידעו כבר אז לזהות את הלחץ והסדקים אצל הצד שמנגד, ולשחוק את מחיר העסקה לטובתם?

התפר הזה, שבין אמנות המסחר המסורתית לבין היכולת להפוך דינמיקה אנושית למנוף כוח, הוא בדיוק המפתח להבנת המתרחש כיום בזירה הגלובלית. כאשר מתבוננים במזכר ההבנות החדש שנחתם בין איראן לארצות הברית, מבינים שלא מדובר בתמרון דיפלומטי מקרי; זהו שיעור מאלף באותה ארכיטקטורת משא ומתן פרסית-שיעית, מלאכת מחשבת הממזגת בין הריאליזם הפוליטי של "מראות למלכים", מנטליות הבאזאר, ועקרונות תיאולוגיים ומשפטיים עמוקים של "אג'תהאד", "תקייה" ו"ע'יבה".

מנטליות הבאזאר וה"תעארוף" – המנוף הפסיכולוגי

בעוד מנהיגי המערב מנהלים דיפלומטיה תחת שעון עצר פוליטי ולחצי מדיה, בטהרן פועלים ביחידות זמן אחרות לגמרי. הבאזאר הפרסי אינו זירת מסחר גרידא, אלא מוסד שבו מחיר פתיחה הוא לעולם לא המחיר הסופי, וניהול הזמן הוא משאב גמיש. יסוד זה מתלכד עם קוד ההתנהגות החברתי המעודן – התעארוף (Ta'arof). ה"תעארוף" מקדש נימוס קיצוני, הפגנת צניעות ומחוות כבוד מופרזות, אולם בהקשר המדיני הוא משמש כמסווה פסיכולוגי מתוחכם שנועד לטשטש כוונות, להתיש את היריב ולגרום לו להרגיש בעמדת נחיתות מוסרית.

במשא ומתן המודרני, מנטליות זו מתורגמת לשיטת "ההליכה על סף התהום" (Brinkmanship). הנוסחה קבועה: מייצרים משבר מבוקר, חניקת נתיבי שיט במצר הורמוז, העשרת אורניום או הפעלת פרוקסים, ואז דורשים מהמערב "לשלם" רק כדי להחזיר את המצב לקדמותו. זהו בדיוק המנגנון שעומד בבסיס מזכר ההבנות הנוכחי. איראן לא ויתרה על נכס ריבוני, היא בסך הכל הסכימה לפתוח מחדש את מצר הורמוז בתוך 30 יום. בתמורה ל"מחווה" זו, היא זוכה לפטור מיידי מסנקציות על יצוא נפט וגישה לנכסים מוקפאים. המערב נושם לרווחה, אך בפועל הוא שילם מחיר מלא על סחורה שאיראן לקחה ממנו כבני ערובה רק לפני מספר חודשים.

בזמן שהאמריקאים מחפשים "פתרונות מהירים" (Quick Fix), שישרתו את לוחות הזמנים הפוליטיים שלהם, האיראנים פועלים כאורגי שטיחים: קשר אחר קשר, בסבלנות אין קץ. הסכם הביניים הנוכחי ל-60 יום מעניק לטהרן חמצן כלכלי מיידי, בעוד שכל סוגיות הליבה הקשות, גורל האורניום המועשר ל-60% ותוכנית הטילים הבליסטיים, נדחקו להמשך השיחות בשוויץ.

ספרות ה"אדב" ו"מראות למלכים" – הריאליזם הפוליטי הפרסי

כדי להבין את שורשיו של הריאליזם הפוליטי הציני הזה, יש לפנות אל פילוסופיית המזרח הקרוב. מי שעיצבו וכתבו באופן הישיר והמעשי ביותר על אמנות המשא ומתן, הדיפלומטיה והניהול המדיני באזורנו אינם הפילוסופים המטאפיזיים, אלא הוגים פוליטיים ואנשי ממשל פרסים. במסורת התרבותית הזו התפתחה סוגה ספרותית שלמה המכונה "מראות למלכים" - ספרות ה"אדב" (Adab), אשר שימשה כמדריך מעשי לשליטים, שרים ושגרירים, וזיקקה טקטיקות ניהול ומשא ומתן מאות שנים לפני ניקולו מקיאוולי.

שערי האג'תהאד הפתוחים: הדינמיות המשפטית ככלי נשק טקטי

על גבי המסד ההיסטורי-חילוני הזה, מתלבש הרובד הדתי המבחין באופן מהותי בין העולם המוסלמי-סוני לזה השיעי-איראני, ומקרין ישירות על שולחן הדיונים: מוסד האג'תהאד (Ijtihad) – החידוש הפרשני ופסיקת ההלכה העצמאית.

על פי המסורת המוסלמית-סונית המקובלת, כבר במאה העשירית "ננעלו שערי האג'תהאד". אף על פי שהמחקר המודרני של המשפט המוסלמי הראה כי בפועל הפסיקה העצמאית מעולם לא פסקה לחלוטין ושעריה לא ננעלו הרמטית, בתודעה הסונית הממסדית נותרה השאיפה להיצמדות למסורת העבר ולפסיקות קיימות (תקליד). לעומת זאת, בעולם השיעי, ובאיראן בפרט, שערי האג'תהאד מעולם לא ננעלו, לא להלכה ולא למעשה.

בשיעה, המוג'תהד (חכם הדת הבכיר, לרוב בדרגת אייתוללה) מחזיק בסמכות, ואף בחובה, לפרש את חוקי האל מחדש בהתאם לרוח הזמן ולנסיבות המשתנות. קידוש האג'תהאד מעניק להנהגה האיראנית פלסטיות וגמישות משפטית ופוליטית פנומנלית. בעוד שמנהיגים סונים או מערביים כבולים לעיתים קרובות לדוקטרינות נוקשות או לחוקים כתובים, המנהיג העליון באיראן יכול, בשם הדינמיות של האג'תהאד ובמסגרת הגנת האינטרס של המדינה האסלאמית (מסלחת), לשנות פסיקות הלכתיות מהקצה אל הקצה בהינף קולמוס. פתאום, פשרה שנחשבה אתמול כ"בגידה" יכולה להיות מוכרזת היום כ"גמישות גבורתית". המשמעות במשא ומתן היא אדירה: איראן מחזיקה ברישיון דתי-משפטי מובנה להפגין אקרובטיקה פוליטית, לשנות את חוקי המשחק תוך כדי תנועה, ולהכשיר כל פשרה טקטית מבלי לאבד את הלגיטימציה הדתית שלה.

בין "וילאית-י פקיה" ל"ע'יבה" – הא-סימטריה של ההסתרה

הגמישות המשפטית וההיסטורית הזו מתלכדת בצורה מושלמת עם הארכיטקטורה השלטונית-דתית של איראן: הסתרתו המוחלטת של המנהיג העליון - ה"רהבר״. על פי דוקטרינת הוילאית-י פקיה (Velayat-e Faqih), שלטון חכם ההלכה שעיצב חומייני, המנהיג העליון הוא המוג'תהד הרשמי העליון, והוא אוחז בסמכות מוחלטת. אולם, שלטון זה יונק את הלגיטימציה שלו מתפיסת הע'יבה (Ghaibah), שהיא היעלמותו של האימאם ה-12, המהדי, שנעלם מעיני בשר ודם וישוב בקץ הימים.

המנהיג העליון נתפס כמי שממלא את מקומו ומנהיג מכוחו. כפועל יוצא מכך, הוא מורם מעם ואינו אמור "ללכלך את ידיו" בפשרות פוליטיות יומיומיות או במפגשים ישירים עם מנהיגים מערביים. לריחוק התרבותי והדתי הזה יש תפקיד פוליטי ומבצעי מכריע במשא ומתן, והוא מייצר א־סימטריה מוחלטת בתוך חדר הדיונים:

המנהיג העליון נתפס כמי שממלא את מקומו ומנהיג מכוחו. כפועל יוצא מכך, הוא מורם מעם ואינו אמור "ללכלך את ידיו" בפשרות פוליטיות יומיומיות או במפגשים ישירים עם מנהיגים מערביים. לריחוק התרבותי והדתי הזה יש תפקיד פוליטי ומבצעי מכריע במשא ומתן, והוא מייצר א-סימטריה מוחלטת בתוך חדר הדיונים:

לגיטימציה להסוואה: עקרון ה"תקייה"

אי אפשר להבין את הנכונות האיראנית לחתום על הסכמים, דוגמת ההסכמה הנוכחית להחזרת פקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), מבלי להכיר את מושג ה״תקייה״ (Taqiyya). התקייה היא דין דתי מושרש בשיעה, המתרת להסוות את האמונה האמיתית, לשקר או להציג מצג שווא בעתות מצוקה, סכנה או איום על הקהילה.

בהקשר המדיני, הנהגת המהפכה תופסת את איראן כמי שנמצאת במלחמת הישרדות מתמדת מול "היהירות העולמית" (האימפריאליזם המערבי). תחת תפיסת עולם זו, שימוש בעמימות, חתימה על ניסוחים מעורפלים, והצגת מצגי שווא בנוגע לכוונותיה האמיתיות של תוכנית הגרעין, אינם נתפסים כחוסר יושרה דיפלומטית, אלא כחובה דתית ואסטרטגית עליונה להגנת האסלאם והמהפכה. איראן מאפשרת את חזרת הפקחים (צעד טקטי), כדי להסיר את המצור הכלכלי, אך שומרת לעצמה את הזכות לפרש את מידת ה"חודרנות" של הפיקוח באתריה הרגישים ביותר.

סיכום ומבט לעתיד

מזכר ההבנות הנוכחי אינו מסמן את סיומו של המשחק הדיפלומטי, אלא את העתקת הכלים לשלב מתקדם ומסוכן בהרבה. בעוד המערב נוטה לחגוג הישגים טקטיים קצרי טווח של רגיעה זמנית או פתיחת צירי מסחר, טהרן מנהלת מערכה אסטרטגית רחבת היקף שבה הזמן, הסבלנות והעומק התרבותי הם המשאבים המרכזיים.

כפי שהישמעאלים במדבר ידעו לקנות את יוסף "בעבור נעליים", מתוך זיהוי מבריק של נקודות התורפה והלחץ הפסיכולוגי של הצד שמנגד, כך ממשיכה ההנהגה האיראנית להוביל את מעצמות המערב בנתיבי המשא ומתן הגלובלי. כל עוד התפיסה המערבית תתעקש לנתח את מהלכיה של טהרן במשקפיים ליניאריים וטכנוקרטיים, ותתעלם מן המטען ההיסטורי והדתי המעצב את דרך פעולתה, החל מתורת המדינה הריאליסטית של ה״סיאסת נאמה״, דרך המרחב המשפטי הגמיש של האג'תהאד ועד למסך הערפל של התקייה, היא תמצא את עצמה שוב ושוב מובלת צעד אחר צעד, חוט אחר חוט, אל תוך השטיח הפרסי הסבוך שטווים עבורה אשפי הדיפלומטיה של הרפובליקה האסלאמית.