שום דבר בקילומטרז' הרב שלי עם האחים, לא הכין אותי למפגש עם אולמן האמיתי. הביישן, מלך האנדרסטייטמנט, המצולק ומי שהיה מודע לעובדה שסגנון חייו יקצר אותם. השתתפתי בטקס האשכבה של להקת הרוק האמריקאית הגדולה של כל הזמנים ב־2014. לא הבנתי את מי שהתנזרו מהמוזיקה של האולמנים במשך 45 שנות קיומם, מהתמהיל המזהיר של בלוז־ג'ז־רוק־נשמה־ריתם אנ' בלוז.
במשך 25 שנה, תמיד בחודש מרץ, הגיעה הלהקה לסדרת הופעות באולם ביקון בניו יורק. חוץ משנה אחת שבה החלים גרג אולמן מהשתלת כבד, מה שנקרא באותו ערב ברונכיטיס, הוא היה שם. חבורת אדומי־צוואר, מקועקעים ארוכי שיער, הפכו לבבת עינה של ניו יורק. קשה להסביר את הרומן בין האולמנים לניו יורק, חוץ ממחמאה גדולה להעדפתם המוזיקלית. בביקון 3,000 מושבים, והאחים הופיעו בו 222 פעמים.
זאת החלטה כבדת משקל עם להקה שהעמידה שירים אייקוניים כה רבים. הרהרתי בשיקול הדעת שלו והסכמתי איתו. השירים במלואם אינם חסרים כאן. הם תמיד איתנו. חלק גדול מהסרט המצלמה מונחת על אולמן, בקלוז־אפ, עוקבת בסקרנות לא מציצנית אחרי האיש המתגבר על ביישנותו, מספר על חייו, מחייך עם לחייו התפוחות ונמוג במלמול.
המלל חיוני משום שהוא מגלה את מה שלא ידענו על אולמן בחייו. הוא בא על חשבון המוזיקה; שירים רבים עולים ונמוגים בפייד. למרות החלטת הבימוי הזאת, מציג קיץ' את אולמן ובראון שרים במלואם את "These Days" של בראון ו"Melissa" של אולמן, השירים הראשונים שכתבו. אין הרבה שירי אהבה נוגים יותר.
אולמן שילם מחירים כבדים על כוח ההישרדות הפנומנלי שלו. האיש שלא יצא מהמיטה שבועות אחרי מות אחיו; שחטף בפרצוף את מות אוקלי הבסיסט; שזחל והסתתר מאחורי מזרק ובקבוק וודקה; הקליט עם חבריו שפופי המורל את "Brothers & Sisters", האלבום הטוב ביותר שלהם ב־1973.
לכאורה הוא היה המנהיג, האח שנותר, אבל זה האלבום שבו הוכיח דיקי בטס את כוחו: הוא כתב ושר את "Ramblin' Man", הלהיט הגדול חוצה הז'אנרים של האחים; הוא למד לנגן סלייד כמו דוויין; הוא כתב את "Southbound" המצוין ואת "Jessica" האינסטרומנטלי על שם בתו. והוא נשאר גיטריסט יחיד בלהקה שהגדירה דיאלוג בין שתי גיטרות. הגיע לבטס יותר זמן מסך. נכון שהוא מת ב־2024, שנים אחרי שהלהקה פיטרה אותו בגלל אלכוהוליזם ואלימות, אבל קטע הריאיון הקצרצר איתו בסרט מוכיח שהיה ניתן להביא יותר.
כפי שאולמן מסביר בסרט, מההמולה הקולנית וההישגית שהיה "brothers & Sisters" הוא רצה להימלט לעשייה שקטה ואינטימית יותר. כך נולד "Laid Back", אלבום הסולו הראשון שלו. היו בו שירים איטיים, מחושבים וחצובים מהלב. מגרסתו ל"These Days" של בראון, דרך "Please Call Home" הנהדר ועד "All My Friends". שני האלבומים הגיעו אלינו ב־1973, בשל"ת המאוחר אחרי המלחמה, והיו הקצוות הקוטביים של מסע קסם מוזיקלי בין הרוק הסוחף של הלהקה לאהבותיו ואכזבותיו של הסולן בגפו. זה היה מרתק, משום שהאולמנים הוכיחו שאינם צריכים להתפרק כדי להקליט אלבומי סולו.
אף שהיה נחוץ כל כך ללהקה כסולן שלה, הם לא חששו להופיע בלעדיו ולהניח לוורן היינז המצוין לשיר את "Statesboro Blues", שנשען על נהמתו המלודית של אולמן. אחרת קשה להסביר מדוע לא הפך הביקון למרחץ דמים כאשר הודיע היינז כי גרג אולמן לא הגיע אותו ערב בגלל ברונכיטיס. זה כאילו שהסטונס היו עולים לבמה בלי מיק ג'אגר. אלה היו הרגעים שלא ידעתי אם לאהוב את האמריקאים או לשנוא אותם. אמריקאי ממוצע אמר: קניתי כרטיס. חיכיתי שבועות. מצאתי את החולצה הישנה עם הדפס של Eat a Peach. פגשתי חברים. דפקתי את הראש. קולו הנפלא של גרג יחסר לי, אבל הלהקה תעשה את מיטבה לכפר על החסר. מה ייצא לי אם אסתער על הבמה או אפצח במקהלת "את הכסף!".
כמקובל במקרים כאלה, דבר ראשון השביתו את ההפקה. אחר כך חיפשו אשמים, ניסחו כתב אישום והתווכחו עם חברת הביטוח. המוות נגרם כתוצאה מרשלנות של ההפקה, והוליווד הגיבה בעוינות קולנית. מדקת דומייה ועד אזכור שמה של ג'ונס איפה שניתן היה להראות אותו.
כאשר נכנס לאולפן להקליט את אלבומו האחרון "Southern Blood", ידע אולמן שהוא גוסס. האלבום הזה יכול לסייט כל מאזין. אולמן נשמע כמו ג'וני קאש בסוף חייו. הקול הגדול והחם עדיין שם, שקט משהו. זאת בחירת השירים שהפכה אותו לאייקוני. "Willin'" הוא שיר סוטול עליז על סמים, יין ומשאיות; אולמן מגיש אותו כמו צעדת מוות בניו אורלינס. הוא שר על מה שהיה, על פרידה, על אהבת החיים וגם את "Black Muddy River" הקודר של הגרייטפול דד. כדי להסיר ספק לאן מועדות פניו, הוא מסיים עם "A Song For Adam" של ג'קסון בראון, שנכתב על חבר שמת. בראון שר איתו.
זה לא אלבום אלא מסע לוויה היוצא מאולפן הקלטות. כמו שאולמן שר וניגן את "Will The Circle Be Unbroken" לאחיו ולאוקלי, כך ניגנו ושרו לו. האלבום יצא ב־17 בספטמבר 2017, אחרי מותו. למרות הקדרות הבוקעת ממנו, שהיא באוזני המאזין יותר מהאווירה באולפן, אולמן לא שוכח להזכיר את אהבת החיים שלו עם "I Love The Life I Live". היו לו הזדמנויות רבות למות צעיר, אבל הוא בחר להמשיך, גם כאשר היה שיכור ומסומם.
כפי שמקובל לומר: אני זקן אבל ראיתי את האחים אולמן בהופעה.
התרעות פיקוד העורף