שיר השכונה | מרסל מוסרי

1

אני לא יודעת מה יש בשכונה שבה אני גרה ברחובות שכל כך קוסם לי. נולדתי וגדלתי בחולון, את רווקותי העברתי ביפו, את נישואיי וגירושיי בראשון לציון, גיחה קטנה לחריש והגענו לפה. מכאן אני לא אזוז, בטח שלא בשנים הקרובות ובתקווה שגם לא ברחוקות. שמתי לב שמספר הפעמים שהזדקקתי לבייביסיטר ירד בחצי, ולו בשל העובדה שיש פה סביבה אחרת. מאז נכנסה גפן לגן, בגיל שנה וקצת, הזמנתי אלינו ילדים.

שיהיה לה בית שמח, עם חברים ובלי כעס על כל טיפת צבע גואש שנשפך או צעצוע שנשבר. כשגדלה קצת, וחבריה איתה, לא התביישו האמהות לבקש ממני לעשות בייביסיטינג כשהיו צריכות או כשנתקעו, היו כאלו שהגדילו לעשות, טלפנו ואמרו "היי, XXX נורא התגעגע לגפן, הוא יכול לבוא אליה?". תמיד נעתרתי ושמחתי, סיר אוכל גם ככה יש, גם ממתקים וצעצועים, אז למה לא? עד שיום אחד גיסתי צחקה עליי ושאלה אם אמא של XXX פעם הזמינה אליה, זה לא עבר לי בראש לפני כן, אני לא אוהבת פנקסנות, אבל וואללה, יש ממש במה שהיא אמרה. מאמהות ה"צלצול ניצול" למדתי להתרחק.

ודווקא פה, לא רחוק ממכון ויצמן, כש-90% מההורים בעלי קריירה תובענית ולא מתפשרת, אני מקבלת הצעות לעזרה הרבה יותר ממה שאני מציעה. אני לא יודעת אם זה קשור בגידול הכמעט יחידני שלי,או בזה שגפן ילדה אהובה מאוד, שהדדיות בשכונה הזו היא ערך עליון (המון קבוצות קח ותן, התנדבות, גינה קהילתית, פעילויות חינמיות, שירה בציבור בכניסת השבת, ורפורמים המתפללים לצד אורתודוקסים בשלווה ובהכלה).

2

ואני מסמסת לה בוואטסאפ בחזרה: "טוב, נו, נתארגן ונבוא".

(אנחנו מכניסות את הגוון השכונתי לשכונה).

אתמול ראיתי אותה מנקה את הגג, החלטתי לצלם מרחוק ולראות כמה זמן ייקח לה לעצור הכל ולהתכופף, סימסתי לה: "ורד, ראית שיש משטרות תחת הבניין שלך? שני שכנים רבו". עוד לפני שסיימתי להקליד, לא רק שלא התכופפה, אלא ירדה במהירות חמש קומות למטה ויצאה אל הרחוב, קול הצחוק שלי נשמע בכל הבניין.

3

ובמלחמה האחרונה הבנתי שיש בזה גם קטע, לראות כל מיני פרופסורים, מדענים, מחנכים, הייטקיסטים, יורדים בכל כמה דקות למקלט ויושבים בו יחד. לא לפני שכמה מהם ירדו עם חומרי ניקוי, צחצחו אותו, הביאו טרמפולינות ומשחקי חשיבה לילדים והתקינו שם וויי-פיי לשימוש כל המתמגנים.

בראש מיצבתי את כל אלו כאנשי הבתים הפרטיים, בעלי ממ"ד מאובזר וניתוק רגשי ניכר לעיני כל. הנה הכללה, טעיתי. לא אשקר ואגיד שזול לחיות פה, השכירויות רחוקות מלהיות נורמליות וגם מחירי הדירות, אבל איפה לא? באמת, איפה לא? ועדיין, יש פה פשטות כזו של רעש ממטרות וריח קיץ העומד בפתח.

4

"אדוני, נו, לא שומעים אותי?", המשכתי בשפה יפה. ירון, החזיר לחבר שלו והמשיך עם בדיחות האחיות. עד שעלה לי, ונזכרתי שאני יכולה להיות מרסל גם במלעיל וגם במלרע.

"נו, חאלס", יצאה ממני צרחה שלא היה אפשר לטעות בה, "מה, אתם פה לבד? סתמו כבר". שניהם חדלו מוויטרינותיהם, אחיותיהם וגידופיהם והסתכלו בי.

"מה יש?", אמר ירון, "מה הבעיה שלך?".

חבר שלו ניסה להרגיע.

"אחותך הבעיה שלי", עניתי לו בשפה נאותה. איזה בושות, נשיא המדינה קורא את הטור שלי (ביומיום אני אינטלקטואלית).

"אה, וואללה?", שאל.

"וואללה", עניתי.

"וואללה?", שאל.

"וואללה", עניתי.

אקצר לכם, השיחה לא התקדמה מי יודע מה, ולא הגענו לפתרון שתי המדינות.

"מחילה", אמר חברו. נכנסתי הביתה, אבל ידעתי שירון לא יניח לי, בטח לא כשידי על העליונה. נשארתי לעמוד ליד התריסים, מבלי שיראו אותי.

דפקתי חזק על הדלת, הוא פתח ישר. גם ירון לא הסיר את המגבלות.

"נו, מה יש? צוחקים איתך, מה להכין לך לשתות? קחי מה שאת רוצה, הבית לא שלי גם ככה".

"מה הסיפור שלך? למה דווקא? יש לי תינוקת בת חודש בבית, אני מנסה להרדים אותה".

"נו, שבעלך ירדים", אמר ומזג לעצמו מים מהתמי 4.

"הוא לא בבית, אני לבד איתה, תהיה בשקט וזהו, אל תציק".

"אה", הוא התקרב אליי, "אז איפה היא עכשיו?".

"מי?", שאלתי.

"התינוקת, השארת ילדה בת חודש לבד בבית?".

"נו חאלס כבר, אני עיתונאית, צריכה לכתוב, אתה מפריע לי. מה, אני צריכה לתת לך דין וחשבון? אתה מתפרנס, נכון? גם אני רוצה להתפרנס".

ב-12:07 נשמעה צעקה מהבניין ממול: "קרין גורן, סיימנו, חייבים לך 7 דקות מטכ"לי".

יצאתי החוצה וצעקתי חזרה: "אין עליכם, תזמין אותי לחתונה, ירון".

וב-13:07, בדיוק עכשיו, אני שולחת את הטור לעורך שלי ונוסעת להרצות בצפונה של המדינה הזו. שמחולקת לאזורים, ערים, רחובות, בניינים, בתים ושותפות גורל אמיצה אחת לכולנו.

ורק שנהיה ראויים. 