החשש הזה אינו נובע רק מהסקרים, אף שהם ממשיכים להצביע בעקביות על קושי משמעותי - על גבול האבוד מראש - של הקואליציה הנוכחית, והכה אסונית, לשמור על כוחה. הוא נובע גם מהעובדה שלאחר יותר משלושה עשורים שבהם חייו הפוליטיים והאישיים של נתניהו התמזגו כמעט לחלוטין, רבים ממבקריו מתקשים להאמין שהוא יקבל בהכנעה את סיום הקריירה הפוליטית שלו. מבחינתם, השאלה כבר אינה האם נתניהו רוצה להישאר בשלטון בכל מחיר - אלא מהו המחיר.
לפני שנים אחדות עצם הרעיון ששופט עליון ויו"ר ועדת הבחירות בישראל יידרש לדון בפומבי בשאלה מתי ניתן לדחות בחירות היה נראה דמיוני. היום הוא כבר חלק מדיון ציבורי לגיטימי. זו הסיבה שהשאלה המעניינת היא כיצד בדיוק נראים אותם מבחנים אילו ממשלה כלשהי הייתה באמת מעוניינת להשתמש במשבר לאומי כדי להימנע מבחירות.
המבחן הראשון שהציג סולברג הוא מבחן ההכרח. לא די במשבר כללי, הוא אמר; יש להראות שהמשבר פוגע באופן מהותי ביכולת לקיים בחירות חופשיות, שוויוניות ואמיתיות. על הנייר זהו מחסום אדיר. במציאות, זהו אולי גם המחסום שקל ביותר לעקוף.
כי זה אומר שממשלה אינה צריכה לבטל את הדמוקרטיה כדי לעכב אותה. די בכך שתיווצר מציאות ביטחונית, אזרחית או חברתית שתאפשר לטעון כי תנאי היסוד של מערכת בחירות תקינה חדלו להתקיים. מלחמה רחבה, התלקחות אזורית, עימות פנימי חריף או שורה של אירועים חריגים עשויים להספיק כדי לייצר ויכוח ציבורי אמיתי סביב עצם האפשרות לקיים בחירות במועדן. קבוצות הוואטסאפ של מכונת הרעל וכל השופרות הרי התייצבו כאחד מאחורי ה"הכרח" - והופ, "חצי עם לא רוצה בחירות".
המבחן השני הוא הזמניות. כל דחייה, קובע סולברג, חייבת להיות מוגבלת בזמן ולהיות מלווה במועד חלופי ברור. נתניהו יישאל אם זה קבוע - בערוץ שופרי כלשהו כמובן - ותהיה לו תשובה מן המוכן: "מה פתאום?"
המבחן השלישי הוא הפלורליזם המוסדי. החלטה כה דרמטית אינה יכולה להיות נחלתה הבלעדית של הממשלה; היא מחייבת מעורבות ופיקוח של מוסדות נוספים.
גם כאן הבעיה איננה משפטית אלא פוליטית. במשך שנים ארוכות משקיעה הקואליציה מאמץ ניכר בשכנוע הציבור שחלק ממוסדות המדינה - בית המשפט, היועצת המשפטית, התקשורת, חלקים ממערכת הביטחון - אינם גורמים ניטרליים אלא יריבים פוליטיים. ככל שהאמון במוסדות הללו נשחק, כך פוחתת יכולתם לשמש בלמים אפקטיביים ברגע האמת. על עצמאות הכנסת, או ממלכתיות חבריה מהקואליציה, קצת קשה לבנות.
המבחן הרביעי הוא מבחן המוצא האחרון. לפני שמדברים על דחייה יש למצות כל חלופה אפשרית: קלפיות מיוחדות, הצבעה מוקדמת, הסדרים למפונים, לחיילים ולאוכלוסיות שנפגעו מהמשבר.
אלא שגם כאן מתעוררת שאלה פשוטה: מי יקבע מתי החלופות אינן מספיקות? מי יקבע מתי הסיכון גבוה מדי? מי יקבע שהפתרונות הטכניים אינם ישימים? ברגע שהדיון עובר משאלה משפטית לשאלה של הערכת סיכונים, מרחב שיקול הדעת הופך רחב בהרבה. אין שום דרך ליישם את זה מול ראש ממשלה דורסני עם קואליציה ממושמעת שרוצה לשרוד ותו לא.
המבחן החמישי הוא השקיפות וההנמקה. כל החלטה חייבת להיות מבוססת על עובדות גלויות ונימוקים פומביים שיאפשרו ביקורת ציבורית ומשפטית.
זה נשמע משכנע, אבל שקיפות יעילה רק כאשר קיים אמון בסיסי במערכת. ישראל של 2026 היא מדינה שבה כמעט כל עובדה שנויה במחלוקת, כמעט כל הערכת מודיעין הופכת מיד לנשק פוליטי, וכמעט כל החלטה ציבורית מתפרשת על פי זהותו של מקבל ההחלטה ולא על פי תוכנה. במציאות כזו, גם ההנמקה המפורטת ביותר עלולה להיתפס בעיני מחצית מהציבור כהונאה. תנאי זה אולי יאלץ את נתניהו להופיע בערוץ נורמלי (שם ינסה לקבוע את זהות המראיינ/ת).
לבסוף מגיע מבחן החזרה לשגרה. סולברג דורש לקבוע מראש כיצד יוצאים ממצב החירום, כיצד חוזרים למסלול הדמוקרטי הרגיל ומתי בדיוק מסתיימות הסמכויות החריגות.
זהו כנראה המבחן החשוב ביותר, משום שהחשש האמיתי של מבקרי נתניהו אינו מפני דחייה של חודש או חודשיים. החשש הוא מפני שבירת הטאבו. ברגע שהתקבע העיקרון שלפיו ניתן לדחות בחירות בשל נסיבות חריגות, המאבק הפוליטי עובר מיד לשאלה מי מגדיר מהן אותן נסיבות ומתי הן מסתיימות. סביר להניח שאם זה יקרה, זה יסתיים כאשר הסקרים יתהפכו, או תימצא הדרך למנוע מהערבים לנוע לקלפיות.
חשוב לומר ביושר: אין שום הוכחה שנתניהו מתכנן לדחות את הבחירות. אין שום ראיה לקנוניה, ואין בסיס עובדתי לטענה שהחלטה כזו כבר מתקבלת מאחורי הקלעים. החשש נובע מאזור החיוג של "יודעים עם מי יש לנו עסק".
יש לנו עסק עם מנהיג שבימים אלה ממש מוביל או מאפשר מהלכים חקיקתיים מופקרים, מהסדרי הפטור מגיוס, דרך חוקים שימנעו מעצר עריקים חרדים ויישבו את מעמדים של "לומדי תורה" ללוחמים. יש לנו עסק גם עם אדם שמנהל כבר שנים מסע הסתה בלתי פוסק נגד התקשורת, נגד האופוזיציה, נגד ארגוני החברה האזרחית ונגד כל גורם המעז לערער על סמכותו. כמעט כל ביקורת מוצגת כבגידה, כמעט כל התנגדות מתוארת כחתרנות, וכמעט כל מוסד עצמאי הופך ליעד למתקפה.
יש לנו עסק עם אדם שבבירור לקה בתסמונת המלך לואי ה-14: " המדינה זה אני". ולכן גם אם התרחיש הקיצוני לעולם לא יתממש, המסקנה המתבקשת היא אחת: הציבור הישראלי חייב להיות ערני יותר מאי פעם. כל ניסיון לשבש או לדחות את הבחירות, או לערער על התוצאה, חייב להתקבל בקיר בטון של נחישות ושאט נפש.
התרעות פיקוד העורף