ישראלים רבים שהאמינו בצורך להגיע לפשרה עם הפלסטינים אינם נותנים בהם עוד אמון, אך בה בעת הם מבינים שהמשך השליטה עליהם מסוכן לישראל - מוסרית, פוליטית, דמוגרפית ובין לאומית. הם יודעים שהכיבוש אינו בר-קיימא, אבל הם מפחדים מצעדים לשלום.
הם שואלים שאלות קשות: מה אם הפלסטינים אינם באמת רוצים שלום? מה אם אוסלו נכשל משום שהפלסטינים מעולם לא היו כנים בכוונותיהם ורק ראו בו דרך להחליש את ישראל? ומה אם כל נסיגה ישראלית מהשטחים בדרך לשלום תביא עוד רקטות ועוד טרור?
אבל פחד אינו יכול להיות הבסיס היחיד לאסטרטגיה לאומית. אם התשובה היחידה של ישראל לחוסר האמון היא דבקות במצב הקיים - שליטה מלאה, חומות ומחסומים, פשיטות צבאיות, הרחבת התנחלויות ושלילת כל אופק פוליטי - ישראל לא תהיה מקום בטוח יותר. המשך השליטה בעם האחר רק מעמיק את את חוסר האמון ומקרב את סבב האלימות הבא.
השאלה איננה אם ישראלים צריכים לתת אמון עיוור בפלסטינים - הם לא. השאלה היא אם אפשר לעצב תהליך שלום שאינו מסתמך על אמון עיוור - התשובה היא כן. טעות גדולה היא לחשוב שהסכמי שלום מבוססים רק על אמון. הם חייבים להיות מבוססים על התחייבויות ברורות, על אבני דרך ויישום מדורג, על ערבויות ביטחוניות ומנגנוני פיקוח, ועל צעדים מוסכמים בתגובה על הפרת התחייבויות. הסכמי שלום צריכים להיבנות בתהליך הבונה אמון בהדרגה בצעדים מעשיים. אמון אינו נקודת הפתיחה, הוא התוצאה.
בשנות אוסלו נחתמו שישה הסכמים ישראליים-פלסטיניים. שני הצדדים הפרו אותם, וניצלו את הפרות הצד השני להצדקת ההפרות מצידם. התוצאה הייתה אובדן אמון עמוק, ושכנוע גובר שהצד השני פועל בחוסר תום לב.
אחת החולשות הגדולות של אוסלו הייתה דחיית העיסוק בעניינים החשובים ביותר: גבולות, ירושלים, התנחלויות, פליטים, ריבונות וביטחון. דחייה זו יצרה עמימות שאפשרה לכל צד לדמיין תוצאה אחרת: ישראלים יכלו להאמין שדי באוטונומיה פלסטינית, פלסטינים יכלו להאמין שמובטחת להם מדינה, ומתנחלים יכלו להמשיך לבנות - כל אלה שיחקו לידיהם של מתנגדי השלום בשני הצדדים. תהליך שלום חדש חייב ללמוד מן הכשלים והכישלונות האלה.
ראשית, יש להגדיר מראש את נקודת הסיום, בקביעה ברורה של היעד: שתי מדינות, ישראל ופלסטין, החיות זו לצד זו; ריבונות פלסטינית בעזה, בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, וחילופי שטחים מוסכמים; הסדרי ביטחון חזקים; היעדר מיליציות חמושות מחוץ לסמכות המדינה הפלסטינית; פתרון מוסכם לפליטים; ירושלים כבירת שני העמים; הכרה בישראל ונורמליזציה אזורית מלאה איתה.
שנית, היישום חייב להיות מדורג ומבוסס על אבני דרך. כל שלב חייב לכלול התחייבויות מוגדרות של שני הצדדים, לוחות זמנים, מדדים ברורים ותקופת בחינה לניטור ווידוא ביצוע. כשההתחייבויות מתקיימות - התהליך מתקדם לשלב הבא, כשהן אינן מתקיימות - הוא נעצר. התהליך אינו צריך להתמוטט בגלל כל הפרה, יש לתקנן, ואסור שיתקדם הלאה בהתעלמות מהן.
שלישית, חייבים לקבוע אמצעי פיקוח ואימות אמינים מצד שלישי, ולא לבטוח רק בדיווחים פלסטיניים או בדיווחים ישראליים. מנגנון אמין צריך לכלול את ארצות הברית, מדינות ערב מרכזיות, אירופה ואנשי מקצוע בין לאומיים בתחום הביטחון המקובלים על שני הצדדים. תפקידם יהיה לאמת יישום, לפרסם ממצאים, לפתור מחלוקות, לזהות הפרות ולהמליץ על צעדים מתקנים.
חמישית, שלום אמיתי אינו יכול להיבנות רק על הפרדה. חומות וגדרות עשויות להפחית סיכונים מיידיים, ולעיתים הן נחוצות, אבל הן אינן יוצרות שלום. שלום נבנה גם באמצעות מגע ושיתוף והכרה אנושית בכך שהעם האחר אינו הולך לשום מקום ולא נועד להיות אויב לנצח. לפיכך, יש צורך בשיתוף פעולה כלכלי - באזורי תעשייה משותפים, בפרויקטים משותפים בתחומי מים ואנרגיה, בשותפויות מקצועיות, בחילופי סטודנטים ואנשי אקדמיה - במגע יום-יומי ככל האפשר. ישראלים ופלסטינים זקוקים לסיבות מעשיות מוכחות כדי לראות את הצלחת הצד השני כאינטרס שלהם.
לבסוף, החינוך חייב להיות חלק חשוב בהסכם שלום. ילדים ישראלים צריכים ללמוד שהפלסטינים הם עם שיש לו היסטוריה וטראומות, זהות, זכויות ושאיפות לאומיות לגיטימיות. ילדים פלסטינים צריכים ללמוד שגם ליהודים ולישראלים יש היסטוריה וטראומות, זהות, זכויות וצורך לגיטימי בביטחון ובהכרה. שני העמים חייבים ללמוד את שפתו של האחר. עברית וערבית אינן צריכות להיות שפות אויב, אלא להיות לשפות של הבנה.
שום דבר מכל אלה אינו נאיבי. נאיביות היא להאמין שאפשר לנהל את הסכסוך לנצח, שכוח לבדו יגרום למיליוני פלסטינים להשלים עם חיים ללא חירות, שישראלים יזכו בביטחון בעוד פלסטינים חיים בייאוש.
שלום אינו דורש אהבה ולא שכחה או העמדת פנים שהעבר לא התרחש. הוא דורש פעולות מבוססות אינטרסים, התחייבויות ואימותן, מנהיגות, אומץ ואחריות.
ישראלים החוששים מכוונות הפלסטינים אינם אמורים להתבקש לעצום עיניים ולקפוץ לתהליך. הם זקוקים לתהליך שבו כל צעד נבחן, מאומת וניתן לעצירה עד שהאמון הולך ונבנה בפועל. פלסטינים החוששים משליטה ישראלית זקוקים לאותו דבר: תהליך שבו הכיבוש אכן מסתיים והריבונות שלהם היא אמיתית, וההתחייבויות הישראליות מפוקחות לא פחות מן ההתחייבויות הפלסטיניות.
איננו זקוקים לשלום נאיבי. אנו זקוקים לשלום חכם - שלום שמתחיל בחוסר אמון, בונה מנגנונים להתגבר עליו, ומוכיח במעשים ששני העמים יכולים להיות בטוחים, חופשיים ומוגנים יותר יחד מאשר אי פעם כשהיו בנפרד.
התרעות פיקוד העורף