"מזכר ההבנות" בין ארצות הברית לאיראן מעניק לראשונה הכרה בין לאומית לקישור בין זירת המפרץ לזירת לבנון. חמור מכך: הוא מכיר בעובדה שמעתה יש לאיראן זכות וטו בלבנון. זהו חידוש מסוכן מאוד לשלוש מדינות: ישראל, סוריה ולבנון.
כרגע, המשטר החדש בטהרן, שאותו העלינו אנחנו לשלטון, רואה בכך הישג עצום. אחרי שחיסלנו את ההנהגה הפוליטית הוותיקה באיראן, ההבנה האיראנית בעניין הדרך לשמירה על המשטר עברה מהפכה. איראן מכריזה שהיא מוכנה להסתכן בחידוש הלחימה למען חיזבאללה.
ב-1987 נכנסה ארצות הברית, לצד עיראק, לקרבות ימיים נגד הצי האיראני כדי להגן על ספינות במפרץ הפרסי. לאחר כמה עימותים הורה חומייני לצי שלו לחדול מכל תקיפה של הספנות הבין לאומית. ארצות הברית אומנם הייתה בעיניו "השטן הגדול", אך הוא אסר על עימות איתה.
המלחמה הסתיימה בניצחון עיראקי, ועיראק אומנם יצאה ממנה חבולה קשות, אבל איראן איבדה מיליון חיילים כמעט, וכלכלתה התרסקה. חומייני ויתר על חזון שחרור ערי הקודש כרבלא ונג'ף והסכים להפסקת אש. הוא אמר שעבורו זוהי "שתיית כוס התרעלה". ואכן, כשנה מאוחר יותר הוא מת משיברון לב.
גם חיסול ישראל לא היה אמור לערב את איראן ישירות. התוכנית לא הייתה מלחמת גוג ומגוג, אלא מלחמות התשה שינהל ה"ציר" לבדו. וכך הגליל יתרוקן, אחריו חיפה, ובישראל יישארו רק עלובי החיים שאינם יכולים לברוח. ישראל לא תמות בפיצוץ, אלא ביבבה. זה יקרה אומנם במימון ובסיוע איראניים, אך ללא מעורבות וללא סיכון של איראן עצמה.
לכן, איראן לא התערבה ישירות אחרי שבעה באוקטובר, ולמזלנו הרב אף הנחתה את חיזבאללה שלא להסתער, אלא להסתפק במלחמת התשה. אם לשפוט לפי מדיניותו עד יום מותו, חמינאי לא היה מסתכן במלחמה עם ארצות הברית, בסגירת המצרים ובתקיפת מדינות המפרץ.
כל זה התהפך כשישראל הרגה את המנהיג העליון ואת בכיריו. השלטון החדש הוא צבאי, צעיר ופזיז יותר, קיצוני ושחצני יותר, וקשור יותר ל"ציר". לכן האיראנים הסתכנו הרבה יותר, ודווקא הם הצליחו להכניע את טראמפ. אם קבינט המלחמה, פיקוד צה"ל והמוסד ידעו מי מחכה מאחורי הקלעים בטהרן, ובכל זאת חיסלו את האליטה הוותיקה בלי לוודא שיהיה שינוי מלא של המשטר, מה קרה לנו? ואם לא ידעו – מה קרה לנו?
ההישגים המבצעיים של צה"ל במלחמה הם פנטסטיים. אבל בלי ניתוח מודיעיני פוליטי מעמיק של האויב ושל בעלי הברית כאחד אין יוזמים מלחמה.
התרעות פיקוד העורף