"ספרטה" זה שם קוד - להתכונן למציאות שלא היתה פה מעולם | דורון מצא

ישראל, ללא ספק, נקלעה למציאות אסטרטגית מורכבת ובעייתית. טכניקת ספירת ההישגים הצבאיים שהושגו במהלך המלחמה אינה יכולה לשנות את התמונה הזו, ודאי בהינתן כך שהעתיד הוא הגורם הרלוונטי כעת. ובהסתכלות על העתיד הרי שישראל נותרה בודדה בבלוק/מחנה החשוב מעין כמותו במלחמת העולם השלישית שאנו נמצאים עמוק בתוכה, של מדינות הצדק והמוסר העולמי.

ארה"ב 'חתכה' עמוק לתוך הבלוק/מחנה התועלתני שמגדיר את עצמו במונחים אינטרסנטיים צרים, ובמסגרת התועלתנות והאגוצנטריות שלה כוננה חיבור בעייתי לבלוק/מחנה הרצחני והדכאני. זה שבראשו עומדת סין שוות לה רוסיה, איראן, קטר, חמא"ס וחיזבאללה. זה המחנה שרק קיבל רוח גבית מהאסטרטגיה  האמריקנית. הבלוק / מחנה הנוסף, זה הפרוגרסיבי המזוהה עם מערב אירופה ורעיון השוויון המבקש להכיל את הרעיון לצד הטוב, נותר כשהיה ביחסו הלעומתי לישראל.

המציאות הזו לא רק שמכרסמת בהישגי המלחמה,  אלא יוצרת עננה מאד משמעותית בראי העתיד הקרוב והרחוק. הקרוב נוגע לסיטואציות נוסח לבנון שעומדות על הפרק ואילו הרחוק נוגע להתמודדות עם הציר השיעי שהולך ומשקם את עצמו בסמכות וברשות ועם הציר הסוני שבונה את עצמו מחדש. שני הצירים הם חלק מאותו הבלוק הרצחני דכאני.בסיטואציה הזו, אין ספק כלל שישראל הולכת לשנים רבות של מלחמה שיהיו לה נגזרות וביטויים שונים: צבאיים אבל גם מדיניים ונוספים. זו חלק מהמלחמה הרב מימדית, ולא רק הרב זירתית, שבתוכה אנחנו מתנהלים כבר למעלה משלוש שנים, והיד עוד נטוייה.

כיצד ישראל צריכה לנהוג בראי אותה תחזית ומציאות שאינה סימפתית כלל ועיקר ? שלושה יסודות צריכים להגדיר את ההתנהלות הישראלית.

הראשון שבהם, התנערות מעודכן קונספציה. למעשה שתיים: זו מימין שניתן לנסח אותה במונח ניצחון מוחלט וזו משמאל שניתן לנסח אותה בנושא שלום עכשיו. זה לא יהיה. בראש ובראשונה כי ישראל תפעל תחת מגבלות קשות ובמציאות של בידוד ושנית משום שהסביבה תמשיך להיות סביבת מלחמה עולמית ובתוכה מלחמה אזורית וכל זאת בתנאים שבהם האוייב חש כי מרחב התמרון שלו הולך וגדל. החברה הישראלית עדיין אינה במקום שמכיר את מגבלות הכוח של ישראל ועדיין אינה במקום שמכיר את נפשו הרעה של האוייב.

השני, ציונות בהפוך על הפוך. דונם אחר דונם. עז אחר עז. משמעות הדבר היא שישראל תצטרך להתנהל בזהירות ובגישה של ניהול סיכונים ביחס לזירות המאבק שלה, למשל בלבנון ובעזה אל מול הבידוד הבינלאומי ואל מול ארה"ב שמצד אחד יש לנו מחלוקות איתה ומצד שני איננו רוצים למתוח את החבל איתה. מבצעים גדולים לא יהיו. ההליכה תהיה בתווך שבין הקצוות ובמרווח הדק שבין טיפות הגשם על מנת להקטין את פוטנציאל ההירטבות והנזק.

זה אומר שישראל,  למשל, בעזה, לא תוכל לכבוש במבצע רועש את הרצועה אלא לעשות מה שהיא עושה כיום: להרחיב לאט ובשקט את מרחב שליטתה מבלי לעורר עליה מהומה רבתי ומבלי לפרק לטראמפ את חלומות ממשלת הטכנוקרטים והריוויירה בחוף עזה או בכלל את חלומות השלום הכלל עולמי.

כך לגבי לבנון. אל מול לחצים להשיג כוחות, ישראל תצטרך לפעול בשום שכל למשל על ידי העמדת והצבת תנאים מקדימים מה שיאפשר לה בינתיים ואולי לנצח להמשיך את נוכחותה בדרום ולהעמיק, כמו בעזה את ההישג בפועל מבלי לשבור כלים באופן שיעמת אותנו עם העולם. דונם אחר דונם. צעד אחר צעד. לאט ובטוח.

ושלישית, ישראל נדרשת להיערך לעשור הבא של המלחמה באמצעות רפורמות עמוקות. כבר התייחסתי בעבר והנחתי ב'מעריב' את המושג שראש הממשלה השתמש בו לאחר מכן שנקרא ספרטה. ספרטה זה שם קוד לצורך בהתארגנות למציאות שלא היתה פה מעולם. למבצע או פרויקט לאומי שחייב להקיף את כלל תחומי החיים במדינה: היערכות כלכלית, היערכות חימושית, היערכות להרחבת הבריתות וגיוונן,  היערכות פוליטית אחרת, השקעה בזהות יהודית ציונית, תשומות בחיזוק עמדת ישראל בעולם כמגדלור המוסר והצדק.

ישראל איננה יכולה לחזור למקום שהיא היתה בו לפני ה-7 אוקטובר. לא למחוזות ההדוניזם, הצרכנות והאשלייה המתקתקה על קץ ההיסטוריה. ההיפך הוא הנכון. וההכרה בכך חייבת להיתרגם למעשה של בנייה מחודשת שצריך להתחיל עכשיו.