בכלל, מערב ראשון לציון, אולי בגלל עתודות הקרקע שהיו שם במקור, הוא סוג של פלא שבמסגרתו מתקיימות שכונות מגורים, רובן של אוכלוסייה חזקה, לצד קניונים, מתחמי קניות ומתחמי בילוי, תוך הפרדה כמעט מוחלטת.
תאהבו את זה או תתרפקו (כמוני) על זכר הימים שבהם היה לערים רחוב מרכזי שוקק, אבל מערב "רישון", היא הדוגמה ההפוכה: פרבר שינה יוקרתי שבו נכנסים התושבים אל רכבם ונוסעים לקניון בכל פעם שמתעורר בהם הדחף לקניות: מסופרמרקט ועד פיצרייה, מסרט בקולנוע ועד למותג אופנה. איך אמרו הגששים? "אמריקה, ורסאנו, אמריקה".
כלומר, ראיתי מתחמים דומים בחו"ל ולדעתי אפשר היה לסגור גם את הפינה הקולינרית עם יותר גלאם: אני לא אומר אויסטר-בר ושמפניות (מקומות שקשה למצוא אפילו בתל אביב, קל וחומר כשמתרחקים ממנה), אבל משהו שיהיה קצת מתוחכם יותר מקפה ומאפה? בהחלט כן. קניון הזהב אינו פרובינציאלי, אבל משהו בו משדר פרובינציאליות בכל זאת – קחו לדוגמה את שמות שערי הכניסה: רומא, פריז, לונדון... מבלי להתנשא – ואולי קצת כן, בואו נגיד שלקניון רמת אביב זה לא היה קורה.
וזה לא שחסרו הזדמנויות לשדרוג הגישה: לפני כשנה רכשה מליסרון את השליטה בקניון תמורת סכום עתק של 818 מיליון שקל. לא הרבה אחר כך שופץ הקניון ועבר מעין מתיחת פנים. זאת ועוד, כי גם זרימת הקהל טובה: ביקרנו שם ביום ראשון בשעה שלוש אחרי הצהרים, משמע – השעה הכי מתה של השבוע – והופתענו לגלות תנועת קונים סבירה.
בעצם – המושג "קונים" עלול להטעות: תנועת קהל ראינו בהחלט. עד כמה היא מתבטאת בקופות? את זה תצטרכו ללמוד מבעלי העסקים. התחושה שלי היא שיש פער, אבל אולי זה רק אני. על דבר אחד אין עוררין: עסקי המזון בקניון טעונים שיפור. לא ברמה – דוכן השווארמה נראה מפתה וחלק מבתי הקפה נראו מזמינים לשבת, אני בטוח למשל שגם האיטלקי-המהיר הוא סביר לסוגו – וכך הלאה. המגוון הוא הבעיה: מסעדות של ממש נמצאות בעיקר מחוץ לקניון, בבניינים סמוכים.
הרומן שלי עם הרשת החל לפני כמעט 30 שנה, עם "חבר שמבין", שגילה לי שבחור בשם איתן פתח מסעדת המבורגרים ברחוב נחלת בנימין ושכדאי לי לנסות. הצצתי, טעמתי, נהניתי וחזרתי שוב ושוב, עד שהכרתי את הבעלים, איתן טרבלוס, שלא הסתפק בטרנדיות זמנית ועשה הכל כדי להישאר גורם מוביל בתחום, גם כשצצו מתחרים חזקים.
התפריט השתנה תדיר – וכלל בכל פעם ספיישלים חדשים, אבל הייתרון העיקרי בעיני היה שהמקום כיוון לא רק לסועדים במובן הקלאסי של המילה, אלא גם לבליינים – עם בר משקאות – בירה, יין וקוקטיילים, עם מוזיקה נון סטופ, מסכים מרצדים, קמפיינים (חלקם פרובוקטיביים) והעיקר – לא לקפוא על השמרים, לא לאבד את החדשנות.
מה נאמר? היה טעים. לדבריה אפילו "טעים מאוד!". זה אולי לא אפקט ה"וואו" שנפלט לי מהפה כשנגסתי בהמבורגר המושלם של "הדסון" (קטן יותר ויקר יותר, אבל כאילו ירד אלינו מכוכב אחר) למשל, אבל הקציצה הייתה עסיסית, שומנית-במידה, בדרגת צלייה מדיום כמו שביקשנו וגם התוספות היו טעימות, מוגשות כסטנדרט עם מגוון נדיב של תוספות (קטשופ, חרדל, מיונז, איולי, ברביקיו ועוד).
רוצה לומר: אפשר להבין איך הרשת הזאת משגשגת גם כשהיא נושקת לשלושים – ועוד באחד הענפים הקשים ביותר במשק. כמה עולה התענוג? אם היינו מסתפקים במשקה קל (במקום בירה) כליווי, ואם לא הייתי "משדרג" את ההמבורגר שלי בצ'דר ואת התוספת לטבעות בצל, היינו מקבלים עודף מ-200 שקל (לפני שירות). גם ככה זה לא יצא הרבה יותר ועם טיפ של 15% עבור שירות שהיה טוב מאוד, גמרנו עם פחות מ-300 שקל.
תאמרו שזה לא זול, ואני אשיב שהכל יחסי: נוכח יוקר המחיה בישראל מדובר במחיר סביר בהחלט, עבור מנות כיפיות ואווירה נעימה, שגרמה לנו לשבת כשעה וחצי בחלל הממוזג, לפני שיצאנו בחזרה לתל אביב, העיר שבה אפילו האוויר עולה כסף. אני לא יודע אם הביקור הזה יהיה טריגר לביקור חוזר בקניון הזהב, אני יודע רק שאם הייתי תושב הסביבה, הייתי מבלה בו הרבה יותר – שזה בדיוק מה שהוא צריך.
התרעות פיקוד העורף