בניגוד למה שחושבים, זו לא העיר העתיקה שתפסה לי את הלב בפעם הראשונה. מה שאני זוכרת הוא דווקא את הרכבת הישנה. הנסיעה שעברה בין ההרים, כאילו מישהו חצב מנהרה בזמן ובמרחב. פחות משעה מתל אביב ופתאום הכל אחר, האור, הקצב, האוויר. קרה לא פעם שהרגשתי שהגעתי למדינה אחרת. מובלעת שאני מרגישה בה מצד אחד שייכת ומצד שני זרה לחלוטין.
כנראה שביליתי בירושלים הרבה פחות זמן במצטבר מאשר בערים אחרות בארץ. ובכל זאת, איכשהו היא תמיד הצליחה לעורר בי משהו, אולי כי היא אף פעם לא ניסתה להתחבב עליי במיוחד. כי ירושלים לא מפלרטטת עם המבקרים שלה, היא לא עושה מאמצים שיאהבו אותה. היא כאוטית, מסובכת ואפילו עוינת, וזה כבר עניין שלנו אם לקבל אותה כמו שהיא או להסתובב וללכת. רק בהצלחה עם למצוא את כביש היציאה, אם אתם לא ירושלמים שמותקן להם ווייז פנימי, אחרת אי אפשר להסביר את יכולות הניווט במקום שבו כל חוקיות אחרת שהכרת לא קיימת.
לפני שבוע הייתי צריכה להעביר בה כמה שעות טובות בין פגישה אחת לאחרת. מבחינתי זה נשמע כמו בונוס. כמה שעות בירושלים, מחשב, בית קפה, אוויר הרים ותחושת חו"ל בתקציב של רכבת ישראל. כמובן שבישראל, כמו בישראל, מיד נלחצתי ממשהו שצריך להילחץ ממנו. הפעם זה היה שובר הנסיעה שהיה צריך להזמין מראש. בפועל איש לא בדק לי אותו, לא בהלוך ולא בחזור. לא רק שלא הייתה לי בעיה למצוא שובר פנוי, גם ישבתי לבדי בקרון בשעה יחסית עמוסה. אי אפשר היה שלא לתפוס את הראש בתסכול מהכשל המערכתי של כל דבר פה.
כבר בירידה מהרכבת הרגשתי קצת אחרת. אני לא יודעת אם זה היה העומס של הצהריים, מכת החום הבלתי נסבלת, הניסיון לתפוס מונית בתחנה המרכזית או העובדה שמצאתי את עצמי מסתובבת בחלקים המצולמים פחות של העיר. אולי זאת הייתה כמות האנשים החריגה שניגשה אליי לבקש כסף, בשלב מסוים תחושת החמלה כלפיהם הפכה לתחושה של חוסר אונים. אולי זאת הייתה העייפות שלי. כך או כך, ירושלים הפעם באה לי ממש קשה.
חצי נחמה מצאתי בסוף היום, כשהגעתי לפגישה האחרונה שלי בבית הכרם. "ברוכה הבאה", אמרה לי מישהי בפתח בית הקפה החמוד, "הגעת למעוז החילוני האחרון". אני לא יודעת אם זה נכון, אבל המקום בהחלט נתן תחושה של אי קטן של שפיות, כמו פעם.
בנסיעה מתחנת הרכבת בתל אביב הביתה, למרכז העיר, נהג המונית רק מלמל "איזה סיוט", כשנצפו מהחלון חפירות הרכבת וחסימות הכבישים. למראה החנויות ובתי העסק שנכנסו להפסקה בעיר שמתהדרת להיות כל הזמן בתנועה, הבנתי שכנראה מה שבא לי קשה הוא לא ירושלים. כי גם אני כבר לא בטוחה מה נהיה מהעיר שלי.
התרעות פיקוד העורף