אני לא יודע אם שמתם לב, אבל ביום ראשון בתחילת השבוע החלה הספירה לאחור. לא, אני לא מתכוון במובן המטאפורי של איזו סכנה קיומית המשחרת לפתחנו (אם כי לפעמים נדמה שזה המצב הקבוע שלנו כאן, על לועו של הר הגעש המזרח-תיכוני), אלא לעובדה שהיום הארוך בשנה נמצא מאחורינו.
יש אנשים שרגישים במיוחד ליום הראשון של שנה חדשה בין שלמניינם, בספרות, ובין שלמניין שאנו מונים באותיות. אחרים חווים משבר קטן (או גדול) סביב יום ההולדת שלהם, ואילו אצלי משהו קטן מת בכל 22 בחודש יוני, היום הראשון להתקצרות שעות האור בחלק הזה של כדור הארץ.
אפשר לאהוב חורף. אפשר להתענג על הרומנטיקה של בבואתך משתקפת מחלון שטיפות של גשם מכסות את צידו החיצוני, בעודך בסוודר, מחזיק כוס תה מהביל. לגיטימי אף לחוות את שיא כוחה של האהבה בכניסה אל מתחת לשמיכת פוך זוגית בליל סגריר (או להפך, את שיא הבדידות בכניסה אל מתחת לשמיכת פוך ליחיד); אבל ככל שנדביק לחורף דימויים רומנטיים, בוודאי בחבל ארץ שבו קל יחסית לשאת את קורו של ינואר מאשר את חומו של אוגוסט, משהו בנו נכסף אל האור.
חום קשור אצלנו לאהבה, קור קשור למצוקה. לבן קשור לטהרה חגיגית, שחור לקדרות ולאבל. אנחנו מתבשמים ומתברכים באור נגוהות, ולאויבינו אנו מאחלים שייקח אותם האופל.
תגידו שכל אלה הם דימויים שפותחו במשך מאות שנים, אם לא אלפים, בתחומי ציוויליזציה שמרכז הכובד שלה הוא ברבע הכדור הצפוני-מערבי ואסכים עימכם שיש משהו בדברים, אבל בגילי כבר איני שואף לשנות סדרי עולם, אלא להפך: להתפייס עם השינויים שהם מחוללים בי.
נבחן את הסוגיה מהצד השני שלה: בוקר 22 בדצמבר הוא היום שבו משהו בי מחייך אל כוס הקפה של הבוקר, גם אם זו נלגמת עדיין באור חיוור, בשל השחר המבושש להאיר. על מה השמחה? על הידיעה שמעתה ועד לתחילת הקיץ ילכו הימים ויתארכו.
וזה מוזר, כי קשה להגדיר אותי כאיש של קיץ: ממדיי הנדיבים גורמים לי להזיע אפילו ביום חורף שמשי. אני מעדיף ערבים של תבשילי קדירה מהבילים ובקבוק יין אדום בטמפרטורת החדר, על פני פלטת ירקות ויין לבן צונן שהפכו לכירת-המקלט שלי בחודשי הקיץ.
אללי, אפילו את חוף הים שאליו נקשרתי מחדש בשנה האחרונה, אני מעדיף שומם יחסית, עת רק אני וקומץ משוגעים טובלים בו, כשטמפרטורת המים הדו-ספרתית מקבלת את הקידומת 1. ועדיין, כמו פרפר מרפרפת נפשי אל האור.
כבר כתבתי פה בעבר, אפילו יותר מפעם אחת, שהגיל הופך אותי רגיש יותר לשינויי מזג האוויר: קר לי יותר בחורף וחם לי יותר בקיץ. סהדי במרומים שביום הארוך ביותר בשנה, בתחילת השבוע, חשבתי שלא אצליח להשלים את סיבוב הצהריים עם הכלבה בלהט השמש היוקדת על פדחתי. ובכל זאת, כשהשעה הייתה 20:25, הבטתי מבעד לתריס אל פס כתום אחרון של אחרי שקיעה, ומשהו בליבי נצבט רק מעצם הידיעה שבכל יום שיעבור מעתה יצטמצם החלק המואר של היממה.
נחזור במנהרת הזמן לחורף 1990: בפברואר השתחררתי מהצבא וטסתי מיד לסידני, אוסטרליה, שם קיבל אותי מזג אוויר לוהט, אך קצר מועד, כי כבר באפריל הוא החל להתקדר לקראת אחד החורפים הגשומים ביותר בהיסטוריה של מדידת המשקעים (כך לפחות נכתב ב"סידני מורנינג הראלד").
בחודש נובמבר, כשבחוץ החל להתחמם, עברתי לקור של הרי ההימלאיה בנפאל ומשם המשכתי לצפון הודו. פרגנתי לעצמי חודש בשמש של תאילנד, אבל כבר בינואר 1991 מצאתי את עצמי לשבועיים בלונדון, וכשכבר תכננתי להתחמם בקיץ הדרום-אמריקאי, שינתה מלחמת המפרץ את תוכניותיי וגרמה לי לשוב באחת מריו דה ז'ניירו אל ישראל של שיא החורף.
כך אירע שבערב פורים של שנת 1991, אחרי יותר משנה שבה חייתי בעיקר בחורף - והיום שבו קילפו רשמית את המסקינג טייפ מחלונות החדרים האטומים - חשתי כממותה ששרדה את עידן הקרח.
כנראה שמשהו בנו זקוק לשעות האור: לא בכדי שיעור המתאבדים בארצות צפון אירופה, שבהן החורף ארוך, קר ובעיקר אפל, הוא מהגבוהים בעולם.
הבדיחה הנושנה מלינה על מזג האוויר שכולם מדברים עליו, אבל איש אינו עושה דבר כדי לשנותו. אז אולי הפתרון ל"תוגת הימים המתקצרים" שלי, סינדרום שזה עתה המצאתי, הוא פשוט דירת קיץ בלפלנד ובית חורף באנטרקטיקה, רק כדי להבטיח שבלי קשר לטמפרטורה בחוץ, תזרח עליי השמש כל השנה?
התרעות פיקוד העורף