אני אוהבת את השניים האלה בכל ליבי. לקח לי רגע להבין שהם־הם, האנשים המבוגרים האלה שהולכים מולי: לאחד שפעת שיער לבנה ולשני קרחת בוהקת. גדלנו יחד, אותו דם. הם לימדו אותי מילים מצחיקות בלדינו והקפצות של כדורגל. הם שגילו בי אמון מלא גם כשההצלחה שלי הייתה מתונה במיוחד. לילות סדר שלמים וחגים ארוכים העברנו יחד, ובימות החול בילינו עם הקוף של מרטין השכן אללה ירחמו.
לזכר הימים ההם זינקתי עליהם בחיבוק עד כמה שבגילי אפשר לזנק, והאחד חלק איתי את עשן הסיגריה שלו וממתק שקנה במחנה יהודה. הדבר הראשון שהוא שאל היה: "תגידי, כמה את שמאלנית קיצונית? את, את שמאלנית, נכון? אני קורא את מה שאת כותבת. מה יהיה? את כותבת מאיפה באת ובאיזו משפחה גדלת ובסוף זה מה שיוצא?".
הצלחתי לומר בתמצית: "אני ימין מדיני ושמאל חברתי", זה היה ניסיון לומר שאנחנו יצורים יותר מורכבים מהמשחק שמנסה לחלק אותנו כמו במחניים, ומיד חטפתי קיתון עשן של בוז לפרצוף שלי. כי פה, חבובה, כמו שסבתא שלנו הייתה אומרת, זה או זה או זה. מה זה גם וגם? היא הייתה אומרת את זה בקריצה וצוחקת, ועורמת על הצלחת מגדל של אהבה מבושלת.
הם לא קרצו כלל וטענו שלא ברור להם מה אני כותבת. מה את, ימין או שמאל. תעני. אז הנה, שיהיה ברור. כמו ברל כצנלסון וכמו נעמי שמר, אני מאמינה שציון היא ביתי. אוכל לשבת בה או לגלות ממנה. מכיוון שלגלות ממנה זו לא אפשרות מבחינתי, אני פה וכאן אשאר. ועל כן, מעבר לכל החלוקות שמשרתות בעיקר ערוצי פח וזַבְהֵלָה, יש חלוקה אחת שהיא ממשית: מצד אחד הגישה הציונית, שבעיניה הציונות היא מעשה צודק; ומצד שני הגישה הבלתי ציונית, שבעיניה הציונות היא מעשה פשע.
אני משתייכת לזו שרואה בציונות מעשה צודק, כך שארץ ישראל היא הבית היחיד של העם היהודי, ובדיוק בשל כך, כשאנחנו בביתנו, עלינו להתנהג יפה לכל באיו, אלא אם הם אויבים. לאויבים אסור בתכלית להעביר מזוודות של כסף או לראות בהם נכס. כלל בסיסי.
הכל זה תוצאה של פוליטיקה גרועה
ובלי חדשות טובות אי אפשר. הכי חזקה פה היא רוח האדם. מי יכול עלינו. אנחנו הנחום תקום של העמים. סופגים חבטה וקמים, ועוד נקום.
התרעות פיקוד העורף