מותה של פוליטיקת הצעקות: החברה הישראלית מחפשת מנהיגות של אחריות | יוחאי אנסבכר

בזירת האגרוף של הפוליטיקה הישראלית, שבה כל צד מגיע עם כפפות ועם אויב עוד לפני שהתחיל הדיון, יש משהו כמעט מוזר בהצלחה של אנשים שקטים. זה לא אמור לעבוד, בטח לא בישראל.

לימדו אותנו שפוליטיקה היא כוח, שמנהיגות היא לדעת להיכנס לאולפן, להרים את הקול במקום הנכון ולצאת עם כותרת. שצריך כריזמה. שחייבת להיות תשוקה לפילוג, כי שנאה מעלה בסקרים, שאין כמו לשסות ביריב בשביל רייטינג.

אחרי שלוש שנות מלחמה, ואחרי כל מה שראינו, משהו עמוק השתנה. הציבור הישראלי נכווה יותר מדי. כאב יותר מדי. ופתאום כל המופע הזה, שהיה פעם חלק בלתי נפרד מסדר היום, נראה חלול וחלוד.

מדינה שנושאת על גבה חטופים, מילואימניקים, פצועים בנפש ובגוף, משפחות שכולות וילדים שלמדו מוקדם מדי מהו פחד, כבר לא יכולה להסתפק באנשים שיודעים לדבר יפה על אחריות. היא מבקשת לראות אותה.

ופה נמצאת הסיבה להצלחתם של מנהיגים כמו גדי איזנקוט בסקרים.

איזנקוט אינו מועמד קלאסי בעידן הטלוויזיוני. אין בו ברק של כוכב במה. הוא לא מתאהב במיקרופון, לא מייצר בכל משפט תחושה שהגיע לכבוש את החדר. יש בישראל היום רעב למנהיגות שמביאה איתה פחות שוואו ויותר משקל.

ובצד השני עומד נפתלי בנט. חד, מנוסה, מי שכבר ישב על הכיסא ויודע טוב מרבים איך עובדת מכונת הרעל הישראלית. יש לו יכולת ביצוע, הבנה פוליטית ושפה בינלאומית. אבל בנט נושא איתו גם את הסיפור הפוליטי. יש מי שרואים בו הזדמנות לתיקון, ויש מי שעדיין מתקשים לסלוח.

שניהם מצביעים על כיוון, אבל אף אחד מהם לא ממלא אותו עד הסוף.

אולי הדוגמה המובהקת ביותר לסוג המנהיגות הזה היא חילי טרופר. לא משום שהוא מתמודד לראשות הממשלה, ולא משום שהוא מוביל מפלגה גדולה, אלא משום שהוא מסמל משהו שהפך נדיר בפוליטיקה הישראלית: אמון.עוד לפני השבעה באוקטובר, במדד נבחרי הציבור המאחדים שפורסם בקיץ 2023, הוא דורג ראשון כמי שפועל בצורה המאחדת ביותר ומפחית קיטוב. לפני שהמילה "אחדות" הפכה לסיסמה של ימי מלחמה.

אסור לשכוח: כל מי שנשא תפקיד ציבורי ביום ההוא נושא גם חלק מן האחריות. טרופר ידע זאת, למרות שלא היה לו שום תפקיד רשמי רלוונטי. הוא לא חיפש פטור ולא חיפש כותרת

הוא נסע ברחבי הארץ בין פצועים, משפחות חטופים ומשפחות שכולות. לפעמים לשעה, לפעמים ליום שלם. לפעמים נכנס אל האלונקה המשפחתית ונשאר שם חודשים, עד שהחטוף יחזור ועד שהפצוע ישתקם או לפחות יתרגל לחייו החדשים.

לא כי מישהו צילם. לא כי מישהו ביקש

כי ככה הוא בנוי, וככה הוא מאמין שהתיקון יגיע.

מי שמדבר עליו ולא באמת מכיר, מזכיר בדרך כלל את תרומת הכליה לאדם זר. אבל זו לא אנקדוטה. זו תפיסת עולם.

בפוליטיקה בריאה זה היה עוד סיפור אנושי יפה. בפוליטיקה הישראלית של היום, כשהדבר הזה מלווה גם בעמדות ברורות ובתפיסת עולם מוצקה, זה בדיוק מה שאנחנו מחפשים. לא מנהיגים שמתחילים בשאלה: "מה יוצא לי מזה''?

הכיפה הקטנה שעל ראשו היא חלק מהסיפור, דווקא מפני שאין לה כמעט שום משמעות על החלטותיו. טרופר לא שייך למגזר. הוא שייך למדינה.

לא כי הוא שונא את המגזר, אלא כי הוא שונא את המגזריות. לא את מי שמגיע ממקום מסוים, אלא את השיטה שהופכת כל אדם לנציג של מחנה.

ולכן השאלה היכן יעמוד טרופר במאבק שבין בנט לאיזנקוט מעניינת כל כך, ואולי אף תקבע מי יעמוד בגמר מול בנימין נתניהו.

אם יעמוד לצד בנט, הוא עשוי לתת לו את מה שקאמבק פוליטי צריך יותר מכל: לא רק יכולת, אלא אמון. אם יעמוד לצד איזנקוט, הוא עשוי להפוך אדם שידע לשאת את הכאב הגדול מכל, אובדן בנו במלחמה, מסמל ביטחוני לסמל חברתי.

אבל גם זה לא העיקר, כי טרופר עצמו איננו העניין. וגם לא איזנקוט או בנט

העניין הוא שהחברה הישראלית מתחילה לחפש מנהיגות אחרת. פחות הופעה, פחות כריזמה ופחות מחנאות. יותר אחריות, יותר שליחות ויותר אמון

מנהיגות שהשאלה הראשונה שלה אינה "מה אומרים עליי", אלא "מה צריכה המדינה."

מנהיגות היא לא לדעת לדבר על כאב. מנהיגות היא לדעת לשאת אותו.

בסוף, כשהמציאות מדברת בעד עצמה, אין צורך בספין

וזה בדיוק מה שצריך להזכיר לכל מי שעייף, מאוכזב וכבר בקושי מאמין: יש פוליטיקאים שטובת המדינה עומדת אצלם ראשונה. לא כסיסמה, אלא כדרך חיים.

רגע לפני הפוליטיקה, החשובה ככל שתהיה, כדאי שנחפש בני אדם בשני הצדדים. אנחנו חייבים לעצמנו לדעת לזהות אותם. כי העתיד של ישראל לא יוכרע רק בשאלה מי ינצח בבחירות, אלא בשאלה את מי נדע להעריך כשהוא עושה את הדבר הנכון גם כשאינו שייך למחנה שלנו.