ככל שעוברים הימים ואני גדל בשנים אני יותר ויותר סולד מאנשים ומכל מה שאנשים מייצרים: פגישות, שיחות, מבטים, שאלות, תשובות, הערות קטנות, הערות גדולות, חיבוקים, לחיצות ידיים, חיוכים, קריצות.
אפשר לומר שרוב הזמן אני נמצא בביתי לבדי - מתוך בחירה. אינני מזמין אנשים, וחבריי הטובים הבודדים שיש לי יודעים שאין טעם להזמין אותי לאף מקום. יש לי חבר אחד שבכל פעם שיוצא לנו להסתמס או לתקשר בצורה כלשהי אני מסיים איתו את ההתקשרות בזה ש"אני יכול להגיד לך: בוא ניפגש בקרוב, אבל אתה יודע שזה לא יקרה".
חבר אחר שחגג יום הולדת לא מזמן התקשר להגיד לי שברור לו שלא אגיע אבל הוא עושה מסיבת יום הולדת באיזה בר בעיר. "אם במקרה אתה במצב רוח הרפתקני ומעניין אותך לחקור קצת את האנושות - תגיע". "לא מאמין שזה יקרה", אמרתי.
הבעיה היא כמובן שרוב העולם איננו סולח לי ואינו מבין אותי כמו קומץ חבריי הטובים שיודעים שאני נכה מבחינה חברתית, וכך יוצא שאני עושה הרבה דברים כנגד רצוני. חתונות, בריתות, בר מצוות, ארוחות חג, הקרנות חגיגיות, שיחות "השלמת פערים" עם אנשים שלא ראיתי הרבה זמן, שיחות חולין ברמזור - לכל אלו אתה מחויב על פי התקנון הרשמי של האנושות.
יש חוקים ברורים במשחק הזה. ולעיתים החוקים מסתבכים זה בזה ונוצרים מצבים שהאירוניה מתפקעת מהם, כמו זה שמישהו מזמין אותך לחתונה שלו אי שם בקצה הנודע של האנושות ואתה מקלל אותו על שהזמין אותך לשם, אבל אם לא היה מזמין אותך לשם - אף שאין לך עניין להגיע לקצה האנושות - היית נעלב עד עמקי נשמתך וגם היית מקלל אותו. לא משנה מה היה עושה, בסוף זה היה נגמר בקללות.
מהבחינה הזו אני מאושר על כך שיש לי ילדים. ברגע שיש לך ילדים, אוטומטית יש לך קלף "יציאה" מכל אירוע. ילד נותן לך מגוון תירוצים עשיר שאין איש יכול לעמוד בפניו, ילד הוא האליבי המושלם. הילד חולה, הילד לא מרגיש טוב, הילד לא נרדם, הילד לא שקט, כל אלו ועוד נחשבים לתירוצים לגיטימיים לחלוטין להיעדרות מאירוע. זה לבדו אינו סיבה להביא ילדים לעולם, אבל זה כמובן חלק מהשיקול בעד ילודה.
אז נשאלת השאלה מה אני כן עושה עם זמני? פרוצדורות וסידורים כמובן. נדמה לי שהסיבה היחידה שאנשים (כולל אני) נוטים להסתפק במציאות הבינונית שלהם (לפחות של רוב האנשים) היא משום שקשה לאבחן אותה מבעד לכל הסידורים היומיומיים שהעולם מסדר לנו.
סביר שאם לא היו לנו כל הסידורים, היינו צריכים לחשוב על הנעשה בחיינו והיינו מגיעים למסקנות קשות. אולם זה בכלל חריגה מהנושא של הטור וממה שאני רוצה לומר. מה שאני רוצה לומר והנקודה שאני רוצה להגיע אליה היא שבתור אדם אנטי-חברתי בעליל אני נמצא בתקופה הטובה ביותר לחיות בה. תקופה שבה הטכנולוגיה צמצמה למינימום את האינטראקציה האנושית.
כבר בעצם זה שאתה הולך ברחוב והראש שלך בטלפון - אתה מצמצם בכך בלפחות 50% את הסיכוי שתראה מישהו שאתה מכיר ותצטרך לומר לו שלום. כמובן שצמצום האינטראקציה בין אדם לחברו לחילופי מידע אלקטרוני בדמות הודעות טקסט - גם זה מבורך.
רוב ההודעות הנכנסות בטלפון שלי מגיעות מקבוצת הווטאסאפ של הבניין. אני מתגורר בבניין של 45 קומות, קרוב ל-600 אנשים שגרים בו. והקבוצה גועשת ורועשת ללא הפסקה במהלך כל היום. כל נושא אפשרי שתוכלו לחשוב עליו - נידון שם. אני עצמי אחראי על נישה קטנה ומאוד מעניינת - נישת ההדפסה. כל פעם שמישהו שמהדיירים שואל אם למישהו יש מדפסת אני מתייצב למשימה. באופן אישי אני מאמין במדפסות ובזה שהפרינט לא מת.
אני מדפיס גאה, גוטנברג של הבניין שלי, אני מדפיס מסמכים בריאותיים ומסמכים משפחתיים וגם עבודות לבית ספר. כמובן שבכל פעם שאני מדפיס מסמך, זה אומר שאני גם צריך לפגוש את מבקש ההדפסה. וכך יוצא שבממוצע פעם-פעמיים בשבוע אני פוגש לדקה וחצי מישהו מהבניין, מחליף איתו שלום מנומס, שואל לשלומו ומגיש לו את ההדפסה. מבחינתי בזה אני "שומר על קשר" עם המין האנושי ובכך אני ממלא את חובותיי לחברה ולמנגנון החברתי האנושי.
התרעות פיקוד העורף