בימים האחרונים ישראלים רבים מביטים בתדהמה - וגם בחשש ואפילו בתחושת בגידה - על התנהלותו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. האם הנשיא האמריקני, שממש עד לאחרונה זכה בישראל לשיעורי תמיכה חריגים בהשוואה לשאר מדינות המערב, באמת הפנה את הגב לבעלת הברית הנאמנה בצורה כל כך גסה?
כעיתונאים, זו הנקודה שבה אנחנו חייבים להודות בחטאינו: זהו קודם כל אירוע של כישלון בתרגום. קרוב לשלוש שנים לאחר ה-7.10, השיח הפנימי הישראלי הוא חריף ויצרי במידה כזו שהפך כמעט מנותק מהשיח במערב. צריך להודות על האמת: כעורכי חדשות, אנחנו יודעים שקהל היעד שאנחנו כותבים עבורו הוא טראומתי. קשה מאוד לגרום לקוראים שיושבים עם משפחתם במקלט אחרי עוד ירי של טילים מאיראן להבין, או אפילו להתעניין, באופן שבו העולם רואה היום את הסכסוך המתמשך שלנו.
העולם רואה בבעיות שלנו פאזל מרובה חלקים שניתן "לפצח". שליחים כמו סטיב ויטקוף וג'ארד וקושנר עוברים חזית-חזית וסוגרים "דילים". אם נקשיב לו ברצינות, נגלה שטראמפ אומר את זה במפורש. שעות ספורות לפני החתימה הרשמית על מזכר ההבנות עם האיראנים הוא הצהיר: "אני מקווה שההסכם עם איראן יביא לעסקה יותר גדולה במזרח התיכון". אפילו הסנאטור הניצי לינדזי גרהאם צייץ שהגעה להסדר בין ישראל לסעודיה – ולא הפלת המשטר באיראן – היא "המטרה האולטימטיבית" בעיניו.
"קללת קסנדרה" המודרנית
לאחר הטראומה של הטבח, הצד השני נתפס בישראל כאידאולוג פונדמנטליסטי חסר תקנה, וכל פנייה אליו נראית כתמימות שתוביל בסופו של דבר לאסון נוסף. עבור הקהילה הבינלאומית, קל הרבה יותר להתבונן על ישראל כרגע ולראות מדינה שלכאורה איבדה שליטה, וכבר לא מסוגלת מבחינה פנימית לרסן את פעולותיה. כפי שסגן הנשיא ואנס אמר בתסכול על מבקרי הפסקת האש בישראל: "הם מציעים סכסוך אינסופי ורוצים שזה יימשך עד שכל הפצצות ייפלו או עד שכל איראני ימות". זו בדיוק הנקודה שאבדה בתרגום: בעולם מסתכלים כעת על ישראל ורואים בה חברה שתקועה בסכסוכי העבר, ואילו הישראלים מתבוננים החוצה לעולם ורואים הנהגות מנותקות שמנסות לפתור בעיות של המאה ה-21 באמצעות חוזים והסכמים שהיו רלוונטיים במאה ה-20.
הפער הזה מתגלה לא רק בנוגע לטראמפ או לאיראן. בשנתיים האחרונות הוא מופיע כמעט בכל נקודת מפגש בין השיח הישראלי לשיח המערבי. אחד הנושאים הפופולריים ביותר בשנתיים האחרונות בתקשורת הישראלית הוא סיקור – מוגזם ברוב המקרים – של סוגיית התמודדות מדינות המערב עם איומי טרור של קבוצות איסלאמיות קיצוניות. בצד הדאגה, יש בכך סיפוק מסוים של צרת רבים. אולי כך, נטען, האירופים והאמריקאים התמימים יבינו בעתיד את הבעיות עימן אנחנו נאלצים להתמודד היום. זוהי "קללת קסנדרה" המודרנית: הישראלים מרגישים נביאים בעל כורחם, כאלו שמעניקים לעולם אזהרה קשה מפני העתיד לבוא, אבל אף אחד לא מוכן לשמוע אותם או להאמין להם.
ארה"ב ואירופה מעדיפות להביט בנו דרך עדשה פתולוגית, כחברה בטראומה שזקוקה למבוגר אחראי שיכפה עליה סדר. זה פוטר אותן מהצורך לעשות חשבון נפש אסטרטגי. אבל גם אנחנו צריכים לדאוג שהקלישאה הידועה של הנרי קיסינג'ר, לפיה "לישראלים אין שום מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים", תישאר רק אנקדוטה משעשעת מהעבר ולא תהפוך למציאות מוחלטת. כי בעולם של טראמפ, מי שבוחר לעצום את עיניו בסוף משלם את המחיר.
התרעות פיקוד העורף