לכאורה, הכל ברור, טראמפ עצמו מעיד כי הוא משוחח עם ארדואן, מעריך אותו כמנהיג חזק, מקשיב לו (בנושא איראן), מתייחס בסלחנות לאמירותיו החריפות נגד ישראל ונוטה לאשר לו "תופינים" ביטחוניים משמעותיים כמו גם, אולי, להעניק לו דריסת רגל בעזה ובלבנון. אלא שהסרטון מאתמול שבו מתייחס טראמפ לארדואן במענה לשאלת עיתונאי טורקי, עורר תחושה שונה. המילים שבהם בחר, הדרך שבהם הועברו ושפת הגוף של טראמפ, אישרו שוב את קיומו של פער (ואפילו גדול) בין מה שטראמפ אומר לבין מה שהוא מתכוון באמת.
1. העובדה שטראמפ מעביר מיד את הפוקוס מארדואן לנשיא סין שי ג'ינפינג ולנשיא רוסיה ולדימיר פוטין-חשובה. הוא לא מציג את ארדואן כבן ברית דמוקרטי או שותף טבעי, אלא מקטלג אותו תחת קטגוריית "המנהיגים החזקים". עבור טראמפ, זו מחמאה לסגנון המנהיגות שלהם, אך לא ידידות קרובה או הערכה אישית.
2. ארדואן אינו עומד בפני עצמו. הוא חלק מקבוצת מנהיגים- שבמקרה כולם די מתנגדים לטראמפ (שלא לומר יריבים).
3. לקראת סוף הסרטון, טראמפ צוחק במבוכה ואומר: "אני לא אמור להגיד את זה, כי אנשים כמו פיטר יגידו 'אוי, הוא אוהב את ארדואן'". חצי החיוך הזה, יחד עם תנועות הידיים המתגוננות, מראים שטראמפ מודע היטב לכך שהערכתו לארדואן היא "מוצר פגום" מבחינה פוליטית בבית, והוא מנסה להקדים תרופה למכה באמצעות הומור עצמי.
4. הדגשת האינטרס הטורקי מול האמריקאי: טראמפ אומר מפורשות: "הוא אוהב את טורקיה. אני אוהב את ארה"ב". זהו אינו שיח של ערכים משותפים, אלא של "עסקאות". ארדואן אינו שותף לחזון האמריקאי.
לינדזי גרהאם שניהל בעבר שיחות תיווך מול טורקיה, הוא היה ממובילי הדרישה להטיל סנקציות חריפות על אנקרה בעקבות רכש מערכת ההגנה הרוסית S-400. גרהאם הבהיר שטורקיה אינה יכולה לרקוד על שתי החתונות – להיות חברה בנאט"ו ולרכוש נשק אסטרטגי מרוסיה. מארק לוין מתייחס לארדואן לעיתים קרובות כאל "איסלאמיסט קיצוני" ואנטישמי. לוין משקף את התסכול של הבסיס האוונגליסטי.
המסקנה ברורה-טראמפ יודע שכל שבח שהוא מרעיף על ארדואן הוא לצנינים מצד יועציו הקרובים הבייס הפוליטי שלו. הוא מנסה לשמר ערוץ פתוח עם ארדואן, אך יודע שהמערכת שלו מסמנת את טורקיה כבעיה.
גם עניין סוריה בלבנון-הרעיון שסוריה תיכנס ללבנון כדי "לעשות סדר" ולטפל בחזבאללה, עלה מפורשות מפיו של טראמפ. כשמפרקים את ה"בלון" הזה, רואים בדיוק כיצד ההצעה הזו מסתדרת עם הדפוס של טראמפ.
בפועל, ההיסטוריה מראה שבכל פעם שארדואן חצה קו אדום ממשי, טראמפ הנחית עליו מכות כלכליות וצבאיות כואבות ללא קשר למילים החמות שאמר עליו קודם לכן. עבור טראמפ, "המתנות המילוליות" הן דרך זולה, שלא עולה לארה"ב בכסף או בנשק, כדי ללטף את האגו, לשמור על אש קטנה, ולמנוע שבירת כלים ומעבר לציר של רוסיה ואיראן.
לכן, את הסרטון אפשר לפרש גם כך: כשטראמפ אומר על ארדואן: "הוא נשאר מחוץ למלחמה... ביקשתי ממנו להישאר בחוץ והוא נשאר בחוץ", הוא בעצם חושף את האסטרטגיה הקרה שלו. טראמפ לא אומר שארדואן הוא שותף לחזון שלו, אלא בעצם: אני מנהל אותו, שמתי לו גבולות, וביקשתי ממנו (או איימתי עליו במרומז) לא להתערב – והוא ציית.
החזון של טראמפ למזרח התיכון מבוסס על שתי רגליים מרכזיות: הסכמי אברהם (נרמול יחסים ויציבות אזורית המבוססת על הציר הפרו-אמריקאי) ולחץ מקסימלי על איראן ושלוחותיה. ארדואן, בתמיכתו בחמאס, בחיבוק שלו לטהרן ובניסיונותיו לערער את היציבות במזרח הים התיכון, עומד בניגוד מוחלט לחזון הזה, ואם אכן כך, יתכן, בניגוד לתיזה הרווחת, שטראמפ מבין זאת.
התרעות פיקוד העורף