בבת אחת איבדה ישראל אחד מתומכיה המובהקים. לישראלים רבים זה אומר מעט, אך בניו יורק, בארה"ב, זה אומר הרבה. הנטייה האנטי־ישראלית מתחזקת והולכת, ובתוכה יהודים רבים, רבים מאוד.
אני מבקש הפעם להצביע על חזית אחרת, שבה לא קורה דבר כלל. אולי מפני שממנה לא באים מועמדים ומועמדות, אולי מפני שחבריה אינם משתתפים ב”הצגה הטובה ביותר בעיר" - בחירות בישראל, ואולי מפני שאכפת לנו פחות ממנה. אז הנה העניין - התפוצות של העם היהודי, ה"גלות", כפי שפעם כינו אותה בבוז, של העם היהודי במקומותיו השונים. איפה הם ואיפה אנחנו.
אפשר שההצלחה שלנו, כמדינה, היא הסיבה לכישלון. ישראל, שהלכה והתחזקה כלכלית, מדינית, צבאית, הרגישה בטוחה מספיק, ובאופן טבעי נחלשו יחסיה עם העם היהודי. תחושת הביטחון העצמי שקנינו לעצמנו, האשליה כי "לעולם חוסן", ומה בכלל ואם בכלל יכול לקרות לנו. כך חיינו שנים רבות.
לא בכיס של אף אחד
ברגעים האלה, רגעי הסכנה לבית היהודי, אנו חוזרים הביתה, לשורשים, לאמיתות שהזמן אינו יכול להן, לברית בין היהודים באשר הם לבין מדינת ישראל. אבל בין מלחמה אחת לאחרת, ישראל התפנקה בתמיכתם של ציבורים אחרים.
דרמר הציע אלטרנטיבה - הקהילה האוונגליסטית בארה"ב. עשרות מיליונים של אמריקאים שמתייחסים לישראל כאל מרכיב באמונתם הדתית ותומכים בה מתוך איזה חזון של מלחמת גוג ומגוג שסופה להביא את המשיח ואת הישועה.
מעמדה הבינלאומי של ישראל, כבר אמרנו, התערער מאוד. סקר של מכון המחקרים PEW תיאר במספרים סיפור עצוב של ירידה דרמטית במעמדנו בקהילה הבינלאומית. אנחנו כל כך עסוקים בעניינינו מבית ובמלחמות בלתי פוסקות, שזנחנו את החזית החיצונית הזאת. גם שם היה תמיד לקהילות היהודיות מה לתרום.
צאו ולמדו את ההיסטוריה של העם היהודי לדורותיו: יהודים השכילו לבסס את מעמדם בארצות מגוריהם ולהגיע לעמדות השפעה בפוליטיקה, בכלכלה, בחברה ובתרבות. ההישגים הייחודיים הללו סייעו לעם היהודי לשרוד לאורך ההיסטוריה, ומאז קום המדינה גם לבסס את מעמדה של ישראל בין העמים. תשאלו כל שגריר של ישראל ונציג שלה בזירה הבינלאומית עד כמה הוא והיא נשענים על קהילות יהודיות ועל מנהיגיהם בעבודתם הדיפלומטית ובפיתוח קשרים במקומות שירותם.
הדלתות עדיין נעולות
7 באוקטובר מציג אתגר חדש גם בזווית הזהות, שהרי המלחמה שחקה לא רק את מעמדה של ישראל. גם הקהילות היהודיות שילמו מחיר. אין שבוע ללא אירוע אנטישמי בולט. השבוע נרשמה תקיפה אנטישמית בקנדה, והיו בוודאות עשרות אירועים שאינם מדווחים אבל מקרינים באופן ישיר על חיי היהודים בתפוצות. הקשר בין ישראל לתפוצות נעשה חזק והדוק מבעבר, ועם זאת גם בעייתי ומעורער.
בצדק שואלים יהודים ברחבי העולם מדוע ישראל פועלת ב"יד כה חזקה" ומתעלמת מהדין הבינלאומי, מדוע היא אוטמת אוזניה לביקורת הבינלאומית, מדוע היא מניחה לישראלים לערוך פוגרומים ברחבי יהודה ושומרון, או להרוס ולפגוע ללא פרופורציה באזרחי מדינות שכנות, שלא לדבר על ההתפתחויות מבית: "ההפיכה המשטרית" והמדיניות שמקשה על חיי המיעוטים בתוכנו, כאילו לא הייתה ההיסטוריה היהודית פרק אחר פרק של חיי מיעוט בתוך רוב.
הפעם, לשם שינוי, אנחנו הרוב במדינתנו שבה חיים מיעוטים שונים. כיצד אנו מתייחסים אליהם? האם יהודי התפוצות יהיו מוכנים לספוג עלבונות ולשלם מחיר על קשריהם ויחסם לישראל, או שמא יתנתקו ממנה, מלשון "ידינו לא הייתה במעל"?
אנחנו מכשירים את הרבנים והרבות החדשים שימלאו תפקידי מנהיגות בקהילות אלה שנים רבות. הם מתחילים את מסלול הלימודים שלהם בישראל, ובמשך שנה לומדים עליה וחיים בה. ההשקעה בהם חשובה ביותר, שכן ישראל מקנה להם כלים להבין את הדנ"א של החברה הישראלית. דרכם אני למד עד כמה ישראל מציבה בפניהם קושיות קשות, ומהם אני מבין עד כמה אין להתייחס אליהם כאל דבר מובן מאליו.
תלמידי ותלמידות הרבנות והחזנות הם צעירים חקרנים וחדי מחשבה. אנחנו מנסים להעניק להם את הזמן והידע כדי להתפתח לעמדות הנהגה עתידיות בעולם היהודי. כאן אנו מטמיעים בהם את ערכינו היהודיים והציוניים. והממשלה, כן הממשלה, מה היא עושה כדי לסייע לנו במשימה הזו? כלום.דלתות הממשלה ננעלות בפנינו. מה זה מלמד על היחס ליהודי התפוצות?
ישראל התפנקה בתמיכה ללא גבולות של יהדות התפוצה, אבל האמת הוא שליבה גס. סקרים שנעשו בעת האחרונה מלמדים כי רוב גדול בציבור הישראלי מצפה כי יהודי התפוצות יעמדו תמיד לצד ישראל, אבל באחוזים נמוכים מוכן לסייע לתפוצות. כפיות טובה או סתם עצלנות?
ב"יום שאחרי" תתעורר ישראל למציאות חדשה. האתגרים יופיעו מכל עבר. יש כל כך הרבה מה לתקן פה. במכלול הזה היא תצטרך לבחון את יחסה לעם היהודי. האם הקהילות היהודיות בעולם ישמשו "קופה רושמת", שנבחנת בתרומותיה הכספיות לישראל, או שישראל תפתח עימן דיאלוג אמיתי, תחפש ממשקים, תאזין לדבריהן, תחתור להבנה.
אי אפשר לפטור זאת במשיכת כתף או בהצעה כללית - "טוב, שיעלו לישראל". זה לא עובד כך יותר. אני יודע, אין שם קולות ואין שם מצביעים ואפילו לא פריימריז, אבל זאת גישה קצרת רואי וחסרת מעוף. דווקא עכשיו, ביום שאחרי, בתיקון הגדול, בבית וכלפי חוץ, ישראל זקוקה ליהודי התפוצות יותר מתמיד.
זאת צריכה להיות התחלה חדשה, פרק חדש בהיסטוריה היהודית שלנו.
הכותב הוא דקאן ההיברו יוניון קולג' בירושלים, לשעבר שר התפוצות ודובר צה"ל
התרעות פיקוד העורף