טראמפ הוא תופעה שפסיכולוגים מכירים היטב, גם אם הם מהססים לומר זאת בקול. הוא אדם שמנגנון הפעולה שלו בנוי על דבר אחד: ניהול הסיפור שהוא מספר על עצמו. לא מדיניות. לא אידיאולוגיה. לא נאמנות לברית כזו או אחרת. אלא השאלה אם הוא יוצא מזה כגיבור.
כל עוד ישראל משרתת את הסיפור הזה, היא תקבל ממנו הכל - חיבוק, הצהרות גדולות, מחוות דרמטיות, החלטות היסטוריות. אבל ברגע שישראל מסבכת לו עסקה, גונבת לו את רגע התהילה, או גורמת לו להיראות כאילו מישהו אחר שולט באירוע, היא יכולה להפוך תוך שעות ממדינה אהובה למדינה שמפריעה. זה לא פרט שולי באישיות שלו. זה המנגנון עצמו.
אבל הניתוח הזה, נכון ככל שיהיה, עדיין מחמיץ את הדבר המטריד ביותר: אנחנו יודעים את זה. לא בתיאוריה - בפועל. ישראל עברה מספיק מחזורים עם טראמפ כדי לדעת שהתמיכה שלו היא תנודתית, תלוית הקשר, ומשועבדת לצרכיו הפוליטיים הפנימיים. ובכל זאת, כל פעם שהוא חוזר, מתחדש השיכחון. שוב ההתרגשות. שוב התחושה שהפעם זה אחרת. שהפעם הוא באמת איתנו.
מנגנון זה, שנקרא חיזוק לסירוגין, מסביר למה ישראל ממשיכה לחפש את החיוך, ממשיכה לנסות להיות מועילה, ממשיכה להאמין שהסיבה שהוא התקרר עכשיו היא נסיבתית ולא מהותית. כי אחרת צריך להודות בדבר שקשה הרבה יותר להודות בו: שמה שנראה כמו ברית לא היה ברית מעולם.
מה זה אומר עלינו
ואז מגיעה השאלה האמיתית. לא אם טראמפ טוב לישראל. הוא יכול להיות מצוין, ולפעמים זה אכן כך. אלא שאלה אחרת, קשה יותר: מה זה אומר עלינו, שאנחנו בוחרים שוב ושוב את ההתרגשות על פני היציבות, את הכריזמה על פני האמינות, את הרגע הדרמטי על פני ההמשכיות השקטה. אולי זה נובע מכך שיציבות היא משעממת. אולי זה משום שברית אמיתית לא מייצרת אותו סוג של אדרנלין. אולי זה כי אנחנו כחברה פיתחנו הרגל לחיות בתוך אירועים גדולים, ומנהיג שמייצר אירועים גדולים נותן תחושה שהוא מתאים לנו במיוחד.
אבל מדינות שמתמכרות להתרגשות על חשבון יציבות משלמות על זה מחיר. לאו דווקא היום. לאו דווקא מחר. אלא ברגע שבו הן זקוקות לאמינות שקטה ומוצאות שמה שבנו הוא רעש ולא שורשים.
הסיכון בטראמפ אינו שהוא נגד ישראל. הסיכון הוא שאנחנו כבר כל כך רגילים להתניה הזו - לסירוגין בין קרבה לקרירות, בין חיבוק לאכזבה - עד שהפסקנו לשאול מה יש מעבר לכך. ביום שבו ישראל לא תהיה שימושית לסיפור שטראמפ מספר על עצמו, נגלה מה נשאר. השאלה היא אם נהיה מוכנים לאותו יום, או שגם אז נסביר לעצמנו שהפעם זה בטח אחרת.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה
התרעות פיקוד העורף