על שולחנות המארחים חיכה לו פירוט יבש למדי של מחיר המלחמה: פגיעות במתקנים אזרחיים, שיבושים בשדות תעופה ובנמלים, נזקים במתקני אנרגיה ובבתי מלון, שבועות של מסחר ימי לא יציב, ביטוח ימי שהתייקר, אוניות שהתעכבו ונפט שלא זרם כרגיל. מנהיגי המפרץ מסתובבים בתחושה קשה: שוב מבקשים מהם לשאת במחיר ההסכם עם איראן, בעוד טהרן יוצאת ממנו עם הקלות.
דף חשבון שנכתב באמריקאית-טראמפית ומוגש בערבית
וזו רק מקדמה. סביב ההבנות בין וושינגטון לטהרן מתגלגלים מספרים גדולים בהרבה: כ-12 מיליארד דולר מקטאר, עוד כ-3 מיליארד מן האמירויות, ובמקביל - דיונים על כספים איראניים נוספים שמוחזקים בעיראק ובמקומות אחרים. במעגלים האזוריים מוזכרת גם קרן שיקום עתידית לאיראן בהיקפים שמספיקים כדי לגרום לכל שר אוצר מפרצי לזוז בכיסא באי-נוחות. במפרץ לא רואים בזה מחווה נדיבה לפתיחת דף חדש. מבחינתם, זה דף חשבון שנכתב באמריקאית-טראמפית ומוגש להם בערבית.
מזכר ההבנות שנולד אחרי המלחמה נמכר בוושינגטון כהישג: מצר הורמוז נפתח (גם אם האיראנים טוענים אחרת – אז טוענים!), השווקים נרגעים, איראן נכנסת למסלול של 60 ימי משא ומתן, וטראמפ יכול להכריז שהחזיר את העולם מן הסף. בבירות המפרץ קוראים את אותו מסמך אחרת לגמרי. מבחינתן, איראן מקבלת מקדמה לפני שמישהו בדק אם היא באמת החליפה דיסקט. מי שנפגעו מן הטילים ומהאיום על השיט, מתבקשים עכשיו לסייע במימון הרגיעה.
הפעם האכזבה צורבת יותר, משום שהמלחמה הוצגה על ידי טראמפ ואנשיו כהזדמנות לסדר אחר. בישראל ובחלק מבירות המפרץ קיוו שהכוח שהופעל נגד איראן יתורגם להישגים מדיניים ברורים: להסכם שכולל הגבלות חדות יותר על תוכנית הגרעין, טיפול בטילים הבליסטיים, ריסון שלוחותיה של טהרן, ערבויות לשיט חופשי ומחיר כלכלי על התוקפנות. התוצאה בינתיים צנועה בהרבה, שלא לומר – הפוכה.
וושינגטון אומרת שאיראן התחייבה שלא לגבות תשלום על מעבר במצר. בטהרן מדברים על 60 יום. אחריהם, אומרים שם, אפשר יהיה לדון ב"שירותים", ב"אבטחה", ב"סיוע", ב"ביטוח". באזור הזה, מילים כאלה אינן קישוטים דיפלומטיים. הן לבנים ראשונות בקיר. מכאן נולד מנגנון, אחר כך נורמה, ובסוף מחיר שאיש אינו קורא לו מס כדי לא להעליב את הטקס.
עומאן נכנסת בדיוק למרווח הזה, ואחריה קטאר. שתיהן עושות את מה שהן יודעות לעשות: עומאן הופכת עמימות לערוץ שקט, וקטאר הופכת כל משבר למרכזייה שבה כולם נאלצים לעבור. היוזמה לעסוק בניהול השיט בהורמוז, בשירותים הימיים ובעלויות הנלוות אינה עניין טכני של פקידי תחבורה ימית. זו תחילתה של שיחה אזורית שבה איראן אינה יושבת על ספסל הנאשמים, אלא ליד שולחן ההסדרה. מדינות המפרץ רותחות עליה, אבל מבינות היטב שגם הצי האמריקאי אינו פוליסת ביטוח מלאה לכל מכלית.
גם סעודיה יושבת ביציע ומחשבת. ריאד לא ממהרת לבחור צד בקול רם. היא רואה את קטאר, טורקיה ופקיסטן מתקרבות לעמדת תיווך שמשאירה לאיראן מקום ליד השולחן. היא רואה את האמירויות, בחריין וכוויית זועמות על איראן, אך זקוקות ליציבות מולה. היא רואה את וושינגטון מנסה לסיים מלחמה מהר יותר מכפי שבעלות בריתה היו רוצות. לסעודים אין סנטימנטים מיותרים. הם יבחרו במסלול שייתן להם יותר ביטחון, יותר השפעה ויותר מרחב תמרון. אם זה יעבור דרך וושינגטון - מצוין. אם דרך ערוץ מפרצי-איראני זהיר - גם זה יישקל.
מזה"ת מפוכח יותר
לכן הכסף הפך למוקד הכעס. בוושינגטון יכולים לדבר על מנגנון הומניטרי, על צעד בונה אמון, על תמריץ למו"מ. באבו דאבי, במנאמה ובכווית זה נשמע אחרת לגמרי: איראן יורה, מאיימת, משבשת - ומקבלת גישה לחשבונות מוקפאים כדי שיהיה לה תמריץ להתנהג יפה. "תשלום מראש", קוראים לזה בחדרים סגורים במפרץ. במזרח התיכון מי שמשלם מראש מגלה לעיתים קרובות שהמוכר עוד לא החליט מה הוא מוכר.
רוביו מבין את זה. במידה רבה הוא נשלח לטפל בנזק שלא נולד בלשכתו. הוא מגיע למפרץ כנציג הממשל שבו לא כל השחקנים מושכים לאותו כיוון. סגן הנשיא ואנס מוביל קו שמעדיף לצמצם מעורבות צבאית אמריקאית, להימנע מהסתבכויות ולסגור עסקאות גם כשהעמימות האזורית נשארת על השולחן. רוביו, שמביט על איראן בעיניים אחרות, מנסה להציב בלמים: למנוע מטהרן לגבות מחיר בהורמוז, לחסום לה דריסת רגל במנגנונים סביב לבנון, להבטיח שההסכם לא ייראה כמו כניעה מנומסת. הבעיה היא שבממשל טראמפ, כרגיל, לא תמיד ברור מי מנצח על התזמורת ומי הוזמן רק כדי להחזיק כלי הקשה.
מבחינת ישראל, אחרי המלחמה רצו לראות חזית אזורית תקיפה יותר מול איראן, מדינות מפרץ שמאמצות סוף-סוף את אזהרותיה של ישראל, וארה"ב שמתרגמת את ההישגים הצבאיים להסדר קשוח. במקום זה מתקבלת תמונה מסובכת בהרבה. המפרציות כועסות על איראן, אבל מדברות איתה. הן זקוקות לארה"ב, אבל כבר לא מפקידות אצלה את כל הביטחון. הן מבינות את החשש הישראלי, אבל אינן מתנדבות לאמץ אסטרטגיה ישראלית של לחץ מתמשך. הן רוצות יציבות, שיט פתוח, נפט נמכר ושווקים רגועים. ישראל רוצה לוודא שאיראן לא בונה מחדש את כוחה תחת מעטפת ההסכם. החפיפה בין האינטרסים קיימת, אבל היא פחותה בהרבה מכפי שנהוג לומר בירושלים.
איראן - חבולה אבל לא מבודדת
באופן כמעט אכזרי, איראן הפסידה חלק מן המלחמה, אבל הצליחה לקבוע חלק משפת היום שאחרי. היא יצאה חבולה, אך לא מבודדת. היא לא הורידה את יריבותיה על הברכיים, אבל הזכירה להן שהיא יכולה להכאיב. עכשיו היא יושבת מול אמריקה ומול המפרץ עם מסר פשוט: רוצים שקט? רוצים הורמוז פתוח? רוצים שחיזבאללה לא יצית את הצפון? דברו איתנו! זו אינה עוצמתה של מנצחת - זו עוצמה של מי שלא הובסה.
וישראל? ישראל מגלה שוב שהישגים צבאיים אינם תוכנית מדינית. אפשר לפגוע במתקנים, לסכל מפקדים, לערער מערכים ולהראות עליונות מודיעינית ואווירית. אבל אם בסוף היום המפרציות פותחות ערוץ עצמאי עם איראן, וושינגטון רודפת אחרי הסכם, קטאר ועומאן מנהלות את השיח על הורמוז, ולבנון הופכת לחלק מן המקח האזורי - ישראל אינה מובילה את הסדר. היא מגיבה לו.
זו אולי השורה התחתונה הקשה ביותר לבליעה בירושלים: המלחמה לא יצרה בהכרח גוש אזורי אנטי-איראני. היא יצרה אזור מפוכח יותר, חשדני יותר, ובעיקר פרגמטי יותר. כל אחד בודק מה הוא יכול להציל. האמירויות בודקות את הכסף, כווית ובחריין את הביטחון, קטאר את מעמדה כמתווכת, עומאן את הורמוז, וסעודיה כרגיל יושבת על הגדר ומחשבת מי ישלם לה יותר על ירידה ממנה. ארה"ב בודקת איך להפוך אש להפסקת אש בלי להודות בכישלון, איראן בודקת כמה אפשר לסחוט אחרי שנפגעה, וישראל בודקת איך קרה שאחרי כל כך הרבה אש, אחרי כל כך הרבה הצהרות ואחרי כל כך הרבה הבטחות על סדר חדש - היא שוב מוצאת את עצמה מחוץ לחדר שבו מחלקים את המפות.
עבור ישראל, זהו שיעור קר. במזרח התיכון החדש באמת, לא זה שמכרו במצגות, בעלות הברית של אתמול לא בהכרח נעלמות. הן פשוט לומדות לדבר עם האויב משלשום כדי לשרוד את מחר.
התרעות פיקוד העורף