מה למדתי מן הידיעה הזו? כי זיני מזהה סכנה. הנחה לאסוף מודיעין, אבל בשב"כ חושבים שהוא רואה צל הרים כהרים. גרוע מזה - הם חושבים שהוא ממציא סכנות, כי אין מידע המצביע על כך.
האם למדו בארגון משהו מהכישלון האיום שלהם ערב 7 באוקטובר? האם שכחו כבר איך הם ואנשי אמ"ן, היהירים ויודעי־הכל, זלזלו בדיווחים ובאותות ופסלו כל מידע שלא תאם את הקונספציה האסונית שלהם? קשה להבין מדוע נשארו בארגון כאלו המוכנים להתעלם ממה שהעין רואה והאוזן שומעת, אם אינו מתאים לתפיסת עולמם.
הרי רק השבוע נודע כי לפני שלושה שבועות היה ניסיון חדירה לאילת של אופנוע ים, אולי לא מאויש. ירו בו - והוא נסוג. הרי רק השבוע שמענו כי בירדן, המדינה היחידה במזה"ת המתירה נחיתת מטוסים חות'יים בשטחה, נרשמה תנועה ערה של מטוסים מתימן, גם לשדה התעופה ליד עקבה. הרי שמענו שוב לאחרונה כי החות'ים מאיימים לפגוע בישראל גם יבשתית.
ובכל זאת: היו "מקורות ביטחוניים" שהדליפו מהשב"כ ל"הארץ" כי זיני (שמונה בניגוד לטעמם של אחדים מהם) אינו יודע מה הוא עושה וממציא סכנות ואיומים. אבל נניח לסוגיה החשובה הזו, כי אני מבקש לבחון היום את השאלה: מדוע הם מדליפים ידיעות כאלו לתקשורת?
# # #
יש כל מיני סוגי הדלפות. יש הנעשות ברשות ובסמכות. אם מדינת ישראל רוצה לשגר מסר, פייסני או מאיים, ולא רוצה לעשות זאת בשמה, יתדרך מישהו מטעמה ערוץ תקשורת, בארץ או בחו"ל. והדברים יובנו ויישמעו. גם חושפי שחיתויות, סוג אחר של "הדלפה" – מבורכים.
אבל רוב ההדלפות אינן כאלו. בהיותי בכנסת הכרתי בעיקר את הסוג התועלתני־האישי. יוצא ח"כ מדיון (סגור, גם אם לא באמת מסווג) של ועדת החוץ והביטחון וניגש אל אחד העיתונאים המשחרים לפתח הוועדה. מספר לו מה אמר ראש הממשלה ומה הרמטכ"ל. הוא לא ישכח לספר גם מה הוא עצמו שאל בדיון, מה ענו לו ואיך הוא "הכניס להם". כשהידיעה תתפרסם, תוכלו לזהות בקלות את המדליף, כי אזכור שמו ושאלתו המעמיקה יופיעו בגוף הכתבה, וזה יהיה שכרו מכל הדלפתו.
טיפוסים כאלו יש בכל ארגון. לעיתים אי אפשר להזכיר את המדליף, ואז, אם סיפק חומר חשוב או עסיסי – ישולם שכרו בשוטף + 30. במהלך החודש הקרוב ירואיין המדליף בנושאים שונים, ואם "סיפק כותרת" - יזכה אולי לכתבת שער במוסף השבת.
אבל אלו הם המדליפים המקיימים סימביוזה פשוטה עם העיתונאים כששני הצדדים נשכרים. מסוכנים מהם המדליפים מטעמים אידיאולוגיים, פוליטיים או אסטרטגיים, להכשלת יריביהם ולקידום תפיסת העולם שלהם. שלהם, ולא של מי שמוסמך לקבוע מדיניות וליישמה. בדרך כלל יהיו אלו פקידים שמדיניות השר רעה בעיניהם, קציני צבא בכירים או ראשי ארגוני ביטחון שהמדיניות שהממשלה הכתיבה להם מנוגדת להצעות שהם עצמם העלו, וסותרת את תפיסת עולמם או את האינטרסים של הגילדה שהם משתייכים אליה ונאמנים לה ולא לשליחותם כמשרתי ציבור. הם המסוכנים יותר, כי הם החתרנים.
עיתונאי שפרסם הדלפה המבוססת רק על יחסי תן וקח עם המדליף, עושה זאת כדי להיחשב עיתונאי טוב יותר, בעל מקורות משובחים, כזה ש"חשף לראשונה" משהו. שונה לגמרי המצב כשמדובר במדליף הבא להפעיל באמצעות התקשורת לחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות המוסמכים. במקרים כאלו המדליף יבחר בקפידה את העיתונאי "שלו": כזה שהוא יודע עליו שהוא שותף לעמדותיו הפוליטיות או סתם שונא את נתניהו, וישמח לפרסם כל דבר היכול להתפרש לגנותו.
במקרה כזה שיתוף הפעולה בין העיתונאי ומקורותיו נועד לטרפד מהלכים של הדרג הנבחר בידי העם. העיתונאי תמיד יגלגל עיניים ויספר – אם יישאל – שהוא תמיד מפרסם הכל, על פי מצפונו המקצועי, בשם "זכות הציבור לדעת", כדי להגן על המדינה מפני הממשלה הרעה הזאת, ולהציל את הדמוקרטיה מידי השואפים להשמידה.
אבל בעת שהוא עסוק בגלגול עיניים הוא נוטה לשכוח שהוא עצמו - על ידי פרסומיו – חותר תחת הדמוקרטיה שהוא מתיימר להגן עליה. מי שמאפשר לפקידים בכירים, האמורים ליישם את מדיניות הדרג הנבחר בידי העם, לטרפד את המדיניות הזו – מפורר את הדמוקרטיה. לא מבצר אותה. ותדעו שכך הוא: כי אם יתחלף השלטון, לא ימהרו מגלגלי העיניים הללו לפרסם מה שעלול לפגוע בממשלה החדשה. הם תמיד יספרו לכם איך פעם אפילו "פרסמו ידיעות נגד אולמרט". אבל לא היום. כי נתניהו.
אותם עיתונאים, המגויסים על ידי המדליפים ומתפרנסים מהפרשותיהם – טוענים כי הם "כלבי השמירה של הדמוקרטיה", אבל תכופות הם כלבי הציד של הדמוקרטיה - ומשרתים את אלו החותרים תחתיה.
# # #
המדליפים האידיאולוגיים בטוחים שהם "מצילים את ישראל מעצמה". והרי כך טען גם המרגל מרדכי ואנונו. בימים שהוחזקו חטופים בידי חמאס התעקש הדרג המדיני להמשיך להילחם ולא להיכנע לדרישות חמאס. ראשי מערכות הביטחון חשבו שעדיף לסגת מהרצועה ולוותר על המשך המלחמה עוד לפני שהושגו יעדיה, ובלבד שישוחררו החטופים. כשלא התקבלה עמדתם – חתרו תחת ממשלת נתניהו בהדלפות ו"תדרוכים" אין־ספור. "ללא התגמשות" – הם הדליפו לתקשורת בנובמבר 24' – "אין עסקה. נתניהו מוותר על החטופים. נדרשות החלטות אמיצות מתוך הבנה: חמאס לא יתפשר על פחות מהפסקת המלחמה ונסיגה מלאה מהרצועה".
הם טעו כמובן. אבל גם אם היו צודקים, וחמאס היה מתעקש לא לשחרר בלי נסיגה מלאה – דמוקרטיה אינה יכולה לסבול חתרנות צבאית תחת החלטות דרג מדיני נבחר שהוא אמור להיות כפוף לה.
# # #
בכל המלחמות המתועדות בהיסטוריה השקיעו הצבאות השונים מאמצים ניכרים כדי ללמוד את "רוח גיסות האויב". המורל שלו, רמות מלאי התחמושת ותקינות כלי המלחמה שלו. זהו אחד מתפקידיו החשובים של המודיעין הצבאי. מה לא היו מוכנים הגרמנים לשלם כדי לדעת מה מצבם של הנצורים הרוסים בלנינגרד, והרוסים השתוקקו לדעת על הגרמנים בסטלינגרד.
והנה אצלנו, כדי ללחוץ על הממשלה שלא לצאת למלחמה בצפון, או שלא לחדש את המלחמה בעזה, נמצאו מדליפים גם ברמות הבכירות ביותר, שהתנדבו לספק לאויבינו בהתלהבות קדושה ובחינם מידע בנוסח "חיילי המילואים שחוקים", "אין די מיירטים, וצה"ל מנהל כלכלת חימושים". יש הבדל אם חיילי מילואים שחוקים שבים הביתה ומספרים לחבריהם על העומס העצום, ובין בכירי צה"ל המכירים את התמונה כולה – ומפרסמים אותה לידיעת האויבים.
התרעות פיקוד העורף