הסיוע הביטחוני האמריקאי לישראל עומד כיום על כ-3.8 מיליארד דולר בשנה. ההסכם הנוכחי, שנחתם בשנת 2016 לעשור שבין 2019 ל-2028, מסתכם בכ-38 מיליארד דולר. אולם בניגוד לרושם שמנסים לעיתים ליצור, לא מדובר בכסף הנשלח לישראל ללא תמורה, אלא בהסדר אסטרטגי המשרת אינטרסים אמריקאיים מובהקים.
לאורך השנים תיארו גורמים אמריקאיים בכירים את ישראל כ"נושאת המטוסים האמריקאית שאינה יכולה לטבוע". ההגדרה הזו לא נולדה במקרה. ישראל היא בעלת הברית היציבה והחזקה ביותר של ארה"ב במזה"ת – אזור שבו וושינגטון משקיעה משאבים עצומים כדי לשמור על השפעתה ועל ביטחון בעלות בריתה.
כאשר ישראל פועלת נגד איראן, חיזבאללה, חמאס או החות'ים, היא אינה מגינה רק על עצמה. פעולותיה תורמות גם לביטחונן של מדינות ערב המתונות ולשמירת האינטרסים האמריקאיים באזור. היא מסייעת להגנה על נתיבי הסחר הבינלאומיים, לשמירה על יציבות שוק האנרגיה ולבלימת גורמים קיצוניים המאיימים על הסדר האזורי. במילים אחרות, ישראל ממלאת תפקיד שאחרת היה מחייב נוכחות צבאית אמריקאית רחבה, יקרה ומסוכנת הרבה יותר.
הציבור האמריקאי שומע שוב ושוב כי ארה"ב מעניקה לישראל מיליארדי דולרים. מה שפחות נאמר הוא שכיום כמעט כל כספי הסיוע מחויבים להיות מושקעים ברכש ביטחוני אמריקאי. ישראל רוכשת באמצעותם מטוסי 35F ו-15F, מסוקי אפאצ'י, מערכות מכ"ם, תחמושת מתקדמת, פצצות חכמות וציוד תקשורת מתוצרת אמריקאית.
קיים גם מרכיב נוסף שרבים נוטים להתעלם ממנו: התרומה הביטחונית והטכנולוגית של ישראל לארה"ב. ישראל משמשת במשך שנים כמעבדה מבצעית ייחודית. מערכות נשק, הגנה מפני טילים, סייבר, בינה מלאכותית ואמצעי מודיעין נבחנים כאן בתנאי אמת. הניסיון המבצעי שנצבר מועבר באופן שוטף לגופי הביטחון האמריקאיים ותורם ישירות ליכולות צבא ארה"ב.
מאז מתקפת 7 באוקטובר הפכה ישראל למקור ידע מבצעי בעל ערך רב עבור צבאות המערב. ההתמודדות עם טרור תת-קרקעי, מתקפות רחפנים, ירי רקטות וטילים והשילוב של בינה מלאכותית בשדה הקרב מספקים ניסיון מבצעי שאין לו כמעט מקביל בעולם. לקחים אלה נלמדים כיום במוסדות ביטחון אמריקאיים ומשפיעים על פיתוח תפיסות הלחימה העתידיות של ארה"ב. מערכות כמו כיפת ברזל, קלע דוד, חץ 2 וחץ 3 פותחו בשיתוף פעולה ישראלי-אמריקאי. חלק מרכיביהן מיוצרים בארה"ב, וחלקם בישראל. הידע שהצטבר בפיתוחן משרת גם את הכוחות האמריקאיים ומסייע להגנה על אינטרסים אמריקאיים ברחבי העולם.
לכן השאלה האמיתית היא לא כמה עולה הסיוע לישראל, אלא כמה הייתה עולה לארה"ב שמירה על אותם אינטרסים ללא ישראל כשותפה אסטרטגית מרכזית. כאשר נשמעות הצהרות כאילו ארה"ב "מחזיקה" את ישראל באמצעות הסיוע הביטחוני, ראוי לשאול מי באמת נהנה מההסכם הזה.
ישראל מקבלת נשק מתקדם ויתרון צבאי איכותי. ארה"ב מקבלת בעלת ברית יציבה באזור רגיש, מודיעין איכותי, פיתוחים טכנולוגיים, השפעה אזורית ותעשייה ביטחונית חזקה יותר. זו אינה מערכת יחסים של נדבן ומקבל נדבה, אלא מדובר כאן בעסקה אסטרטגית, ביטחונית וכלכלית, שממנה נהנית ארה"ב לא פחות מכפי שנהנית ישראל.
מדינת ישראל הוקמה כדי שהעם היהודי לא יהיה תלוי עוד בהחלטות של אחרים בכל הנוגע לביטחונו. ממשלת ישראל נבחרת על ידי אזרחי ישראל, וחובתה הראשונה היא להגן עליהם. כאשר גורמים אמריקאיים רומזים כי אספקת נשק עלולה להיות מותנית בציות למדיניות מסוימת, הם למעשה מבקשים ממדינה ריבונית לוותר על שיקול דעתה הביטחוני. ספק אם ארה"ב הייתה מקבלת יחס דומה מצד מדינה אחרת.
כאן ראוי להפנות לסגן הנשיא ואנס שאלה פשוטה: כיצד הייתה מגיבה ארה"ב אילו לאחר הפסקת אש שנכפתה עליה מבחוץ היו נהרגים מאות אזרחים אמריקאים במתקפות טרור או בירי טילים? האם וושינגטון הייתה מקבלת מצב שבו גורם זר מונע ממנה להגן על אזרחיה? התשובה ברורה.
העובדות מלמדות כי מדובר באחת השותפויות האסטרטגיות המוצלחות, היציבות והמשתלמות ביותר שידעה ארה"ב בעשורים האחרונים.
התרעות פיקוד העורף