מהמסמך המזויף נגד איזנקוט ועד הבגידה באקוניס: פשיטת הרגל של "המתחזה לצ'רצ'יל" | רון קופמן

החופש הגדול הגיע, בפעם השנייה השנה. מאז הקורונה שפרצה לחיינו לפני שש שנים, והאירועים הביטחוניים שהחלו בטבח 7 באוקטובר לפני 32 חודשים, הפסידו ילדי בית הספר תקופה של כשנת לימודים לפחות. אבל מי סופר, יואב קיש? הוא הרי הכישלון הגדול ביותר כשר חינוך, לדעתי, מאז שאני נכנסתי לסטאלג הזה, וזה קרה ב־1965.

אבל הצדיק שלי כבר עולה לכיתה ט'. הוא בן רבע ל־14, ילד בדרך להיות נער מתבגר, ויש לו פה יותר גדול מאבא שלו. הוא באמת לא לוקח שבויים. הוא ילד חכם, סיים את כיתה ח' בממוצע ציונים גבוה, בלי מאמץ יתר. עכשיו הוא ב"בצפר" של הקיץ, מסתלבט על כל העולם ואשתו. החבירה שלו לפרויקט הקיץ היא תוצאה של מו"מ מפרך שניהלה איתו כיפוש. הוא דרש פרו מקס 17, היא אמרה לא רבתי, הם התפשרו על פרו מקס 12, שלדבריה עולה כ־1,200 שקל.

התערבתי מיד: "רק דיאט פיוז טי, עם הפקק האפור". אבל הוא לא ספר אותי בכלל. כיפוש חיבקה אותו ופסקה: "פיוז טי אחד ויחיד ביום לכל החופש הגדול, וזהו". שאלתי אותה אם היא עברה במשרד לובוטומי, שזה הליך כריתת אונה במוח. "מאמי, צריך לדעת לבחור את הקרבות, במלחמה הזו של גיל ההתבגרות. בלתי אפשרי לנצח בכולם".

"כיפוש, לא זכור לי שאמא שלי בחרה את הקרבות. כשהיא החליטה שאני לא אוכל שווארמה בחוץ, כי זה בשר של חמור והיא תכין לי כמה שאני רוצה במחבת בבית, נגמרה המלחמה מיד. לא היה אכפת לה מה דעתי. הבנת?". היא הציתה סיגריה בנחת, כדי לסכם את האירוע. "חיים שלי, אמא מתה. 66 שנים מחייך היה לה מה להגיד על כל צעד בחייך. היא ידעה שאתה אוכל בחוץ כל ג'אנק שיש, היא סיפרה לי את זה. היא סיפרה לי גם שהיא שאלה אותך מדי פעם וידעה שאתה משקר לה בפנים, בלי להתבלבל בכלל. היא ידעה הכל, אבל היא מתה בשיבה טובה. עכשיו אני פה, ואני לא רוצה שהילד שלי יסתיר ממני משהו, והוא באמת מספר לי הכל, הבנת? אני לא רוצה שהוא יסתיר ממני כלום".

נכנעתי, כצפוי. גיאצ'ו חזר מהמכולת עם בקבוק פיוז טי, מבסוט חאלס והודיע לי: "אבא, הבאתי לך את הסודה הכי קרה שמצאתי במקרר של קובי". כיפוש גערה בו שיש לי סודה במכשיר תמי4. "בסדר, אמא, בסדר. אין לך לב, אני נשבע לך. אפילו בקבוק סודה את לא מפרגנת לאבא", הוא אמר.

לקחתי ממנו את הבקבוק ויצאתי לעבודה. הם המשיכו להתווכח, אבל זה היה גדול עליי, צחקתי לעצמי במדרגות, וסיכמתי ביני לביני שאין מחיר לחופש, או לחופש אין מחיר. התקשיתי להחליט.

בסיור לילה בבני ברק, שהשתתפתי בו לפני כשלושה שבועות, הכירו לי איש עסקים, שבבעלותו מרכולים עצומים בגודלם בעיר. הוא חרדי לשעבר, שחזר בשאלה והתגייס לצנחנים, אבל מכיר את אורח החיים בבני ברק, דובר יידיש רהוטה, והוא הסביר לי את הכלכלה החרדית. "כאן, אצלנו בשטייטל, הכל זול כמעט ב־50% לעומת תל אביב, הבנת? אשתך אמרה לך שטלפון שהיא רוצה לילד עולה 1,200 שקל? אני משיג לך את המכשיר ב־700 שקל, ואני אחראי לתקינותו שלוש שנים. הבנת אותי?".

השבתי בחיוב. בהמשך הערב הוא לקח אותי למסעדה יהודית אשכנזית, ששם מכינים אוכל יהודי מסורתי, כפי שאמא שלי הכינה בילדותי ונערותי. מסיימים שם ארוחה ב־30־35 שקל. נכון, התשלום במזומן, הקופה הרושמת זזה על פארש, הגעלט קוידש נופל לארגז, שבכל כמה דקות מגיעה יד נעלמה כדי לאסוף את הסחורה ולהשאיר את הארגז. הוקסמתי.

"איתך זה לא יעבוד", הסביר לי המארח. "כאן כולם מכירים את כולם, אתה תקבל חשבונית מס. אף אחד פה לא פראייר, אם יש ספק אז אין ספק. כל ספקי המזון הגדולים במדינה רוצים לעבוד עם לקוחות בבני ברק. חבילה של גבינה צהובה, למשל, מוכרים בתל אביב באריזות של 200 גרם. כאן, בגלל שהמשפחות גדולות, יש גם אריזות של 600 גרם. המחיר הוא כמו של 200 גרם. פאשטייסט?". הסברתי לו שאיני דובר יידיש, שכעסתי על הוריי כאשר דיברו את השפה במטרה לערבב אותי. "איזה מין יהודי אתה?!", הוא שאל בצחוק. עניתי שאני יהודי בלאי, אבל טוב לי כך.

.

חלף עלינו שבוע שגרתי, שבו הפנמנו שאנחנו מדינת חסות של דונלד ויועציו היידעלך ג'ארד קושנר וסטיב וויטקוף, שמוכרים אותנו בשביל כסף טוב. אישית, אין לי שום בעיה עם האירוע, היה לי ברור שזה מה שיקרה. את אמריקע אני מכיר היטב, חייתי שם שש שנים. תוספת של 80 סנט לגלון של דלק עלולה להחריב שם כל משטר. רוב הציבור באמריקע הוא בור ועם הארצות, שאינו יודע מי זו איראן ומדוע צריך להילחם איתה. ישראל היא תמיד בד־ניוז לאמריקאי הממוצע, שאינו מוכן להכיל שום פגיעה כספית באורח חייו, רק כי הנשיא רוצה הכרה עולמית בדמות פרס נובל – ובמקביל הוא מעוניין להגדיל את עושרו במיליארד דולר בשנה בממוצע, כי בבסיסו דונלד טראמפ הוא סוחר נדל"ן, שאוהב מידע פנימי ומעוניין לחתוך פינה מכל עסקה אפשרית. אפילו מטוס קטארי שניתן לו במתנה, הוא סיבה למסיבה עבורו.

אבל אצלנו ממשיך המתחזה לצ'רצ'יל לשקר לנו מתוך הרגל מגונה, שהוא כבר לא ייפטר ממנו בגלגול הזה. הוא ניצל את ועידת השלטון המקומי כדי לספר לנו איזה גבר־גבר הוא, ואיך הוא נכנס לרפיח והחליט על מבצע "עם כלבייע", בלי לספור את טראמפ וג'ו ביידן. אין־אין־עליו, איך הוא משקר כל כך יפה. "נלחמנו בציפורניים", הוא סיפר לנו. הוא נלחם בציפורניים; הבן שלו, הילד"ז, נלחם בציפורניים על אדמת פלורידה, וואללה? לא ידעתי. אבל מה שכולנו יודעים, שבלי הסיוע האדיר בנשק, בציוד הנדסי לפרק את עזה, בסוללות ההגנה האווירית תאא"ד של האמריקאים, היינו מסיימים כאן על הגבות, עם אלפי נפגעים.

פתאום המתחזה לצ'רצ'יל שוב עבדאיי־על־פארש, כי אנחנו בקמפיין בחירות. והוא יעשה את הכל, אבל הכל, כדי לנצח, גם אם כל מהלך שלו ימשיך את רצף ה"הותר לפרסום". למה מה קרה? הילדים שלו בחזית? לא, זה ילדים של אחרים, והוא משוכנע שזה מחיר שחייבים לשלם, כדי שהוא ימשיך לחיות על חשבון הציבור, כפי שהתרגל ב־20 שנות שלטונו.

המקסימום שהוא מוציא מעצמו זה טקסטים של טופז לוק, או מאכער אחר בלשכתו, שהוא מפרסם בכל מקרה של נפילת לוחם, שנפתח כרגיל: "רעייתי ואני משתתפים בצער המשפחה...". אם אנחנו זוכרים נכון, אז "רעייתי" גם נעדרה לא מעט חודשים כדי לבלות בפלורידה, במלחמה שנמשכת כבר 32 חודשים ללא תאריך תפוגה.

במקביל להצהרות "החלטתי, הודעתי, הנחיתי, כיוונתי, ידעתי (כן, שש שנים הוא ידע על רחפני נפץ. מה הוא עשה עם המידע?), הובלתי, מיניתי, שיניתי, והכי חשוב כמובן, רעייתי ואני", יש למתחזה לצ'רצ'יל מספיק זמן לנהל קמפיין בחירות, למכור את הציבור המשרת והעובד למיעוט אנטי־ציוני, שמגדיר את ממשלתו כקאפו, שמפריעה לחניוקים להמשיך לעשוק את הקופה, להתנדנד על הסטנדר, להשבית את המדינ'ע בגלל מעצר עבריינים וחברי ארגון טרור – בחסות האמירה הריקה: "והגית בו יומם וליל". איך יש להם בכלל זמן ללמוד מסכת פרימיטיבית של שטויות לעלוקות האלה, אם הם עסוקים בפעולות גרילה, כבר כמה חודשים?

.

השלטון הזה רקוב, מסואב, מושחת, גזעני, שמפרק את המדינ'ע בכל יום נתון. הנה כמה בונבונים לשאבעס קוידש, שיעשו לכם מאמש־מאמש טוב על הנשמה.

.