זה היה מאוד נכון אז, וזה נכון אף יותר היום. בתקופה הנוכחית ישראל מצויה בבידוד חמור בדעת הקהל העולמית, מצב שאותו יצרנו במידה רבה במו ידינו. ניהלנו מדיניות התקפית ממושכת ללא התחשבות בדעת הקהל העולמית.
קוצר ראות ואי־הבנה מספקת של מגבלת הכוח, המאפיינים את ההנהגה המדינית והפיקוד הבכיר בצה"ל, אחראים לכך. איש לא מטיל ספק בצורך להרוס את חיזבאללה, המהווה איום מתמיד על השקט בישראל ובעיקר על ביטחון תושבי הצפון. והיו לנו הישגים כבירים בנושא זה. אבל איך להמשיך ובאילו תנאים, זו כבר שאלה של עיתוי.
מלחמות צריך לדעת לסיים. והדרך היחידה לעשות זאת היא בהפסקת אש, תוך חתירה להרחבת הסכמי שלום. עם פרוץ מלחמת "שאגת הארי", במתקפה משולבת של חילות האוויר של ארצות הברית וישראל על איראן, היינו כולנו שיכורי כוח, כולל אנשים מפוכחים מאוד במדיה הישראלית. האווירה הכללית הייתה שעכשיו זו ההזדמנות, עכשיו זה "עד הסוף", שעם הכוח ההתקפי האדיר של ארצות הברית וישראל נכניע את איראן ונשמיד גם את חיזבאללה.
אני מתחלחל כיום כשאני שומע הצעות מתלהמות של חברים בקבינט הביטחוני, להמשיך להפציץ בביירות. זו הייתה שגיאתנו הגדולה ביותר. מה הם סבורים? שאם נמשיך, עוד ועוד, להפציץ אזורי מגורים בבירת לבנון כשיטת לחימה, כדי לחסל יחידים בארגוני הטרור, העולם ימחא לנו כף? כך נהרוג אולי עוד מפקד במערך חיזבאללה עם אשתו ובניו. ייתכן שייהרגו בדרך כמה חפים מפשע. נגביר את האנטישמיות בעולם. נחזק את הביקורת כלפי ישראל במדינות המערב. נשבש את יחסינו עם ארצות הברית ונגרור את איראן אל תוך המערכה.
האם נכון לשלם מחיר זה כדי לחסל עוד מפקד במערך הטרור? ברור כי המשך ההפצצות של אזורי מגורים בביירות לא יוביל לפתרון אמת. הוא גם לא ייצר את ההרתעה. הוא פשוט יגרום לנו להפסיד במערכה. ואנחנו נמשיך להחזיק בדרום לבנון – עד מתי? עשרות חיילי צה"ל כבר נפלו בלבנון מתחילת מערכה זו. עשרות משפחות הצטרפו למעגל השכול.
התרעות פיקוד העורף