ההסכם שמסתובב כיום בוושינגטון מוצג, לכאורה, כהצלחה דיפלומטית לבנונית. מובטחת נסיגה. הריבונות מוזכרת, מבלי שהסכם שביתת הנשק יוזכר ולו פעם אחת. הנשיאות הלבנונית מציגה את הטקסט כהשבת אדמות כבושות וכשיקום סמכות המדינה בדרום.
הדבר הראשון שיש לציין הוא הפער בין מה שישראל השיגה בשטח לבין מה שהיא מוציאה היום על הנייר. הכניעה שנוסחה בוושינגטון אינה משקפת כלל את מצבה האמיתי של ישראל בדרום.
צבא שאינו מסוגל להישאר על הקרקע שאליה נכנס אינו מכתיב תנאים מכוח כיבוש. התנאים הללו נמסרים לו ליד שולחן המשא ומתן. המסמך מתעד ניצחון ששדה הקרב מעולם לא סיפק.
הפער הזה הוא המפתח לכל המהלך. כיתור איראן, שנוסה ונכשל במפרץ הפרסי, נמשך כעת באמצעים אחרים. מה שאומני האשליות בישראל ובלבנון לא הצליחו להשיג באמצעות כיתור איראן באזור, הם מנסים כעת לגנוב משולחן המשא ומתן, כשהכול מותז במים הקדושים של ברכות רוביו, כדי להציג את הגניבה כסקרמנט.
כדי להבין זאת, יש להבחין בין שני הפרויקטים האמריקאיים הפועלים באזור, שכן אין מדובר באותו פרויקט, והם אינם מובלים בידי אותם אנשים.
מזכר ההבנות עם איראן הוא התוצר המובהק של החשיבה הזו. הוא נשען על הנחת יסוד אחת: וושינגטון יכולה להפחית את המתיחות עם טהרן ולרסן את ההרפתקנות הצבאית הישראלית מספיק זמן כדי שהדה-אסקלציה תהפוך לכזו שמחזיקה את עצמה.
ואנס מציע שיקום נוסח MAGA המופנה פנימה, אמריקה שנסוגה ממלחמותיהם של אחרים. רוביו מציע את גישת ההתערבות הישנה בלבוש MAGA, אמריקה שנשארת ומשלימה את העבודה. השניים אינם יכולים לרשת יחד את הקואליציה של טראמפ, וכל אחד מהם יודע זאת. לבנון היא הזירה שבה היריבות הזו מצאה את שדה הקרב שלה, והזירה שהזרם השני בחר למתקפת הנגד שלו.
צריך לעקוב אחר השתלשלות הדברים. המערכה הצבאית נגד חיזבאללה גרמה נזקים אמיתיים. היא לא הניבה את התוצאה הפוליטית שביקשו מתכנניה. חיזבאללה נפגע אך לא חוסל. איראן הופעלה עליה לחצים, אך לא הוצאה מהמשוואה הלבנונית.
המטרה של ארגון מחדש עמוק של הסדר הביטחוני והפוליטי בלבנון לא הושגה בשדה הקרב. זהו אחד הדפוסים העתיקים ביותר בניהול מלחמה ודיפלומטיה: כאשר המערכה אינה משיגה את יעדה הפוליטי, שולחן המשא ומתן הופך לכלי שמשיג את מה שהנשק לא הצליח להשיג.
המנגנון מתוחכם דווקא משום שהוא נראה תמים. ישראל והזרם של רוביו אינם זקוקים לכך שלבנון תפסיד במלחמה. הם זקוקים לכך שלבנון תחתום על נייר.
מדינה לבנונית שמניחה את חתימתה על הסכם שנוסח כולו לפי התנאים הישראליים עושה את מה ששדה הקרב לא הצליח לעשות: היא מאפשרת לוושינגטון לפנות לטהרן ולומר שלאיראן אין כל זכות בלבנון, שום סמכות, שום תפקיד, משום שהמדינה הלבנונית עצמה בחרה לנהל משא ומתן בלעדיה ונגדה.
הנשיאות חוגגת ניצחון ריבוני שאינה יודעת להסביר בפועל. רוב הלבנונים דוחים את הטקסט ככניעה. שלוש התגובות הללו מתיישבות עם אותה מציאות יסודית: ההסכם דורש מלבנון לקבל על עצמה התחייבויות מחייבות, בעוד שהוא מותיר לישראל מרחב פעולה צבאי שנותר, בעיקרו, ללא פגע. הסדר מסוג זה אינו מחזק את הריבונות הלבנונית. הוא מעגן את חוסר האיזון וקורא לו שלום.
הכלי שבאמצעותו הדבר מתממש הוא הנהגה לבנונית מסובכת מדי ומושפעת מדי מאיומי סנקציות אמריקאיות מכדי להתנגד למסגור. טרויקה מסובכת של הנשיאות, ראשות הממשלה וראשות הפרלמנט, שאינה מסוגלת לשקף עמדה לאומית, הופכת כברירת מחדל לכלי של אסטרטגיה של מישהו אחר.
כאשר מדינה מסרבת להשתמש במנוף שמונח בידיה, המנוף עובר לצד שמוכן להשתמש בו. ההתעקשות של איראן על הפסקת אש ועל נסיגה ישראלית מהדרום פתחה אפשרות שמדינה לבנונית קוהרנטית הייתה יכולה לתרגם לתנאים הדדיים. היא העדיפה לנהל משא ומתן לפי תנאי המחנה האחר, ולהעניק לזרם של רוביו בדיוק את הכלי שהיה דרוש לו.
כאן, הזיכרון ההיסטורי של הלבנונים עצמם הופך מכריע, וזו הסיבה שהמלכודת עשויה שלא להיסגר. צבא לבנון מבין, טוב יותר מכל גורם חיצוני, מה מייצר הסדר ביטחוני שנכפה ללא לגיטימציה פנימית. הוא נושא את הזיכרון המוסדי של הסכם 17 במאי 1983, מסמך שגם הוא הבטיח ביטחון ונסיגה, שגם הוא נוהל תחת לחץ חיצוני, ושקרס בשל היעדר כל בסיס של הסכמה לבנונית.
17 במאי אינו תקדים משום שההיסטוריה חוזרת על עצמה. הוא תקדים משום שקבע כלל קבוע: הסדר ביטחוני שהאוכלוסייה רואה בו כניעה אינו יכול להיות מיושם בידי המוסדות שאמורים לשאת אותו, יהיה מספר החתימות עליו אשר יהיה.
החלופה הלגיטימית אינה כפייה חיצונית, אלא המסגרת שכבר עומדת לרשות לבנון, הסכם טאיף וסדר השלבים שלו, שמסדיר את שיקום סמכות המדינה באמצעות שלבים לאומיים מוסכמים, ולא באמצעות תנאים המוכתבים מבחוץ.
זהו הפגם המבני שהזרם של רוביו הטמיע בתוך המנגנון שלו עצמו. כדי להפוך את הטקסט של וושינגטון להתחייבות לאומית מחייבת, לבנון תצטרך לאשרר אותו, ואשרור במדינה כה מפולגת שקול למשהו קרוב למשאל עם, רשמי או בפועל, על הישרדות ההסכם. יהיו מי שיתנגדו לתהליך הזה, וחלק מההתנגדות הזו תהיה אלימה. הסכם שדורש הכרעה לאומית שאינו יכול לזכות בה אינו הסדר. הוא נפץ מושהה.
השאלה שניצבת אפוא בפני לבנון אינה אם צריך לחגוג נסיגה. השאלה היא אם עליה להסכים לשמש כמנגנון שבאמצעותו זרם אמריקאי אחד מחבל בזרם אמריקאי אחר. ההסכם נמכר כהשבת הריבונות. בפועל הוא פועל כנשק המכוון נגד ההבנה האמריקאית-איראנית, כשלבנון משמשת כן שיגור והנהגה מפולגת משמשת נפץ.
אם הזרם של ואנס ינצח, הדרך תעבור דרך דה-אסקלציה הדדית, חיזוק המוסדות הלבנוניים והסדר שהחברה הלבנונית באמת יכולה לאמץ לעצמה, במסגרת הסכם טאיף וסדר השלבים שלו.
אם הזרם של רוביו ינצח, מה שלא נלקח בשדה הקרב יילקח ליד השולחן, והפתיחה האזורית הרחבה יותר תחוסל לא בטהרן ולא בתל אביב, אלא בביירות, בידיים לבנוניות האוחזות בעט. זו המלכודת. צריך לקרוא לה בשמה לפני שהיא נחתמת.
התרעות פיקוד העורף