ישראל לא תפתח ותייצר מטוסי קרב, מסוקים ומתדלקים, לכן הסכם סיוע שיאפשר תקציב לרכישתם לא יפגע בעצמאות החימושית הישראלית, ההיפך הוא הנכון. ללא הסכם, הפניית נתח מתקציב הביטחון בשקלים לרכש זה, בלית ברירה, תפגע בתקציב הפנוי לעצמאות בחימושים. מומלץ שכל תקציב הסיוע ימומש רק בארה"ב וייצור מקומות עבודה, שישכנעו את המחוקקים הרלבנטיים לתמוך בו.
אין שום קשר בין המשך הסיוע, אם נעבוד נכון ונשכנע את המחוקקים האמריקניים בחשיבותו הגדולה גם לארה"ב (וזה לא יהיה קל), לבין העצמאות המדינית מול ארה"ב, שאינה תלויה רק בסיוע אלא בהרבה פרמטרים. מי שטוען אחרת, פשוט לא מבין איך פועלים הכוחות הגיאו-פוליטיים בעולם, ובמיוחד בקשר בין ישראל לארה"ב.
במקביל לרכש מארה"ב של חלק מהחימושים, חשוב לבנות ולשמר קווי ייצור ישראליים בהיקף מתאים, כחלק מבניית האקו-סיסטם התעשייתי בישראל ושמירת העצמאות הייצורית (DIB) כמפורט בדו"ח הוועדה.
ישראל כבר התחייבה לרכש פלטפורמות עיקריות ( F15 ,F35, מתדלקים ומסוקים) כחלק מההסכם הבא, בהיקף של יותר מ-25 מיליארד דולר, ואם לא ייחתם הסכם חדש, עם פרק FMF בהיקף כזה לפחות, התקציב יצטרך להגיע מתוך תקציב המדינה/הביטחון, על חשבון דברים חיוניים, כולל העצמאות החימושית.
מומלץ לבנות, בחכמה, בהיגיון ובשת"פ מלא עם בני בריתנו, מנגנון על פיו במהלך העשור הבא, ותוך מימוש הסכם סיוע חדש, פרק ה-FMF בהסכם יקטן בהדרגה לאפס (כך שסך הרכש ב-FMF בעשור הבא לא יקטן מ-25-28 מיליארד דולר) ובמקביל הפרקים של ה-BMD והשת"פ הטכנולוגי המתקדם יגדלו, כך שההסכם לעשור הבא יהיה בהיקף של כ-40 מיליארד דולר (וזה פחות מהתיקון האינפלציוני, למול ההסכם הקודם).
נקודה מרכזית שברצוני להדגיש, היא הטעות האפשרית שמנהלי המו"מ עלולים לעשות. אסור להשתמש בהסכם המסגרת הגרוע שנחתם מול איראן כדי לדרוש "פיצוי". זה לא נכון במכלול היחסים בין המדינות, כי לא "מוכרים" ביטחון קיומי תמורת "שלמונים", וארה"ב תטען שההסכם עליו חתמה הוא מעולה ותשתמש בהעלאת הבקשה כתירוץ להקטנת התקציב, לאור הירידה באיום האיראני.
רעיון מוטעה כזה עלה במסגרת המו"מ הקודם, אותו היה לי הכבוד לנהל מטעמו של רה"מ נתניהו, אחרי החתימה על הסכם ה-JCPOA הנורא, והורדנו אותו מהשולחן לפני שעלה.
נשמעו הרבה הצהרות ונכתבו מאמרים ועבודות, על ידי גורמים שמתיימרים להכיר טוב מכולם את השינויים במאזן הכוחות הפוליטי בארה"ב. על פי גורמים אלו, לא נצליח לקבל הסכם מהסוג שאני מציע מממשל טראמפ.
אני מציע לכולם לקרוא את ההצהרות מ-2013, עם תחילת המו"מ על ההסכם הקודם, שקבעו בנחרצות כי לא נקבל מארה"ב, שנמצאת במשבר פיננסי, ובטח שלא מאובמה הסכם המתקרב אפילו להסכם הקודם (30 מיליארד). התוצאה הסופית הייתה כמובן אחרת, לאחר עבודה מאומצת של הצוות הישראלי ושכנוע של הצוות "מ האמריקני שההסכם חשוב גם לארה"ב.
הסכם סיוע חדש ישמר כמובן את הברית האסטרטגית ואת השת"פ עם ארה"ב, ידגיש את המחויבות ארוכת השנים של ארה"ב לישראל, ובעיקר יסייע לרכש הפלטפורמות העיקריות והחימושים המיוחדים שחיל האוויר (במיוחד) זקוק להם בעשור הבא, וישראל כבר התחייבה לרכוש (בהסכם חתום, או באישור וועדת שרים).
תמיכה בהפסקת ה-FMF בהסכם הסיוע, לא באופן מדורג עד סוף העשור, ללא העמדה במקביל ומראש של פתרון אלטרנטיבי, שאינו נתון למו"מ ולהתכתשות מכוערת בין משרדי הביטחון והאוצר, אינה אחראית ועלולה להוביל לסיטואציה בה נשאל בעתיד כיצד הרשינו לעצמנו להגיע למצב שלא מאפשר לחיל האוויר לרכוש את הפלטפורמות והחמושים להם הוא זקוק.
ההצעה התבססה על התחייבות בחקיקה, בהסכמת האוצר. האוצר התנגד אז, ומתנגד בתוקף גם היום להצעה, הכוללת החלטה להקצאת נתח קבוע מהתל"ג לתקציב הביטחון. הקצאת כ-6 אחוז מהתל"ג (כיום כ-120 מיליארד שקל) לתקציב הביטחון, באופן קבוע שאינו ניתן לשינוי (למעט תקציב מיוחד שיתווסף לכיסוי הוצאות מלחמה), תאפשר לעמוד בכל המלצות "וועדת נגל" וצרכי מערכת הביטחון וגם לוותר על ה-FMF.
כל עוד לא מתקבלת החלטה כזו, שאינה ניתנת לביטול אחרי שנחליט לוותר על הסיוע, חייבים לשמור על ההסכם, לפחות לעשור הקרוב, תוך ביצוע שינויים, שיאפשרו את הרחבת פרקי השת"פ הטכנולוגי וההגנה בפני טילים, לצד הקטנה הדרגית, עד לביטול מלא בסוף ההסכם, של פרק ה-FMF.
התרעות פיקוד העורף