ועדת הכלכלה של הכנסת כשלה, ואנחנו שילמנו את המחיר. זה לא קרה בגלל כוונות רעות, אלא בגלל כוונות טובות שלא עמדו במבחן המציאות. ועדת הכלכלה ביקשה להגן על ציבור הנהגים מפני גביית יתר בחניונים באמצעות הנהגה של חיוב לפי דקה. אלא שהתוצאה הייתה הפוכה: הציבור שילם יותר, בעלי החניונים הרוויחו יותר, ויוקר החניה זינק.
לזכותה של ועדת הכלכלה ייאמר שהיא נהגה בדרך שאינה מובנת מאליה בפוליטיקה הישראלית, ומצאה את האומץ הציבורי להודות שהניסוי נכשל. ההחלטה לבטל את ההסדר ולהחזיר את שיטת החיוב הקודמת בחניונים אינה רק תיקון טכני של חוק. היא הודאה בכך שרגולציה שנועדה להגן על הצרכן הפכה במקרה זה, בפועל, למנגנון שגבה כסף מיותר.
במשך חודשים שילמו הנהגים יותר עבור חניה משום שהשוק עשה בדיוק את מה שכל כלכלן היה יכול לחזות: התעריפים הועלו, ואיתם המחירים. הסיפור אינו על חניונים. הוא שיעור בסיסי בכלכלה. יותר מדי פעמים פוליטיקאים מאמינים שאפשר לשנות את המציאות באמצעות נוסח של חוק. הם רואים עיוות וממהרים לתקן אותו באמצעות רגולציה, אבל שוכחים שלכל רגולציה יש תגובת נגד. עסק אינו מוסד צדקה. כשהמדינה משנה את מודל ההכנסות, העסק מחפש דרך אחרת לשמור על רווחיותו. זהו טבעו של כל שוק, וכך היה גם במקרה זה.
ועדת הכלכלה מתקנת את הטעות, וטוב שכך. אלא שאת הכסף ששילמו הנהגים בחודשים האחרונים איש לא ישיב להם. זהו שכר הלימוד של ניסוי רגולטורי שנעשה על גבו של הציבור. הלקח צריך ללוות את הכנסת הרבה אחרי שהוויכוח על מחירי החניונים יסתיים. לפני כל חוק חדש שמבטיח להוריד את יוקר המחיה כדאי שמישהו ישאל שאלה כלכלית פשוטה: מי ישלם את המחיר?
התרעות פיקוד העורף