"אני מאמין שאדם תמיד יכול להשיג את מטרותיו אם הוא באמת רוצה בכך", מצהיר ביאנקיני. "הייתי נחוש מאוד, במקביל לעיסוקיי האחרים, להפוך לספורטאי תחרותי. כשהתחלתי לעסוק בסיף בגיל 72 חוויתי הצלחה רבה, והנחישות הזו ליוותה אותי והמשיכה איתי גם לשלבים המאוחרים יותר של חיי. הגעתי לזה בזכות הבת שלי, סייפת בעצמה. היא הדביקה אותי בספורט הזה".
המטרה: מדליה
בעוד שרבים מבני גילם נהנים מהפנסיה, יש מי שמתכוננים ברגעים אלה ממש לאתגר הבא שלהם: המכביה 2026. למרות המציאות הביטחונית המורכבת, הם עושים את הדרך לישראל מתוך מחויבות לספורט, לקהילה היהודית בארצם ולמדינת ישראל.
המכביה, שתיפתח מחר בטקס חגיגי באצטדיון טדי שבירושלים תחת הסיסמה "MORE THAN EVER", תתקיים במוקדים רבים ברחבי הארץ ותאחד אלפי ספורטאים, בני משפחותיהם ואוהדי ספורט מקהילות יהודיות ברחבי העולם וכמובן מישראל.
בשביל ביאנקיני זו לא תהיה הפעם הראשונה במכביה. הוא השתתף עד כה בשתי מכביות וזכה בהן בשלוש מדליות: במכביה ה-19 (2013) זכה במדליית ארד אישית בסיף, במכביה ה-21 (2022) זכה במדליית ארד אישית בסיף חרב ובמדליית כסף קבוצתית בסיף דקר. "אני מקווה לזכות במדליה גם במכביה הנוכחית", הוא מכריז. "אני לא יודע אם בגילי אצליח לעשות זאת, אבל אם זה היה תלוי בי הייתי מוכן גם להתחרות בבני 35 על המדליה".
על אף שביאנקיני מתגורר בארצות ברית, הוא יגיע למכביה כספורטאי בנבחרת פורטוגל. "בארצות הברית אין קטגוריית גיל מתאימה לתחרויות בינלאומיות בסיף מעל גיל 80", הוא מסביר. "כיוון שיש לי שורשים של מגורשי ספרד, השגתי אזרחות פורטוגלית כדי שאוכל להמשיך להתחרות, ומגיל 83 אני בנבחרת פורטוגל. אליפות העולם הבאה שלי תתקיים בטביליסי, גיאורגיה. כרגע אני מדורג במקום ה-25 בעולם בקטגוריית הגיל שלי".
"אני עוסק בקראטה כל חיי, עוד מהתיכון", סטופלמן מספר. "אני מגיע מקראטה במגע מלא, אבל התחרויות במכביה הן 'חצי מגע', ואפשר להבין את זה. מארגני המכביה לא רוצים שהמתחרים יסיימו את הטורניר בבית חולים הדסה (צוחק)".
מאז השתתף סטופלמן ב-12 מכביות (הקרובה תהיה ה-13 שלו), תחילה כספורטאי פעיל ומאז 1989 כמאמן הנבחרת ההולנדית. הוא זכה בשלוש מדליות זהב קבוצתיות ברצף כספורטאי (1977, 1981 ו-1985), ובארבע מדליות (שתיים כסף ושתיים ארד) כמאמן במכביה הקודמת (2022).
"חשוב לציין שיש דעיכה בפופולריות של הקראטה המסורתי בגלל שהדור החדש יותר נמשך לקיקבוקס או MMA (אמנויות לחימה משולבות), אבל חשוב לי לשמור על הגחלת של הקראטה ואני מאמין שהוא עוד יחזור להיות פופולרי", הוא אומר.
לסטופלמן החי בהולנד יש גם בית בשכונת בית וגן בירושלים והוא מבקר בישראל מדי שנה. "ישראל היא הבית שלי, וכל מה שאני עושה הוא למען מדינת ישראל", הוא מציין. "המכביה בעיניי היא התגלמות התקווה וההמשכיות של העם היהודי. המעמד הזה תמיד מעורר בי רגשות עזים ואני קשור אליו בנפשי. אני פשוט אוהב את האווירה הייחודית של המשחקים".
הוא משתף במטרה שלו לקראת המכביה הנוכחית: "המטרה נשארת ברורה כתמיד: לזכות במדליה. בשביל זה אנחנו חייבים להתאמן, כי האימונים הם הלב של הכל. בכל פעם שאני מגיע למכביה אני אומר לנבחרת שלי שאנחנו חייבים לחזור עם מדליה - ולא באמת אכפת לי באיזה צבע היא תהיה. העיקר שנשיג מדליה ונביא כבוד".
סטופלמן מוסיף: "בתוכי אני עדיין מרגיש בחור צעיר. הכוח הזה מגיע גם מהשורשים החזקים שלי: אבי שרד שלוש שנים במחנה ההשמדה אושוויץ, ואמי שרדה שלוש שנים במחבוא בהולנד לאורך מלחמת העולם השנייה. הרקע המשפחתי הזה נתן לי בסיס איתן ורוח חזקה שלא נשברת".
תשוקה למכבי ולמכביה
המכביה הראשונה שבה השתתף, כחלק מנבחרת הבדמינטון ההודית, הייתה בשנת 1957. מאז השתתף בעוד שמונה מכביות, שבמסגרתן הוביל משלחות למכביה - שש מהודו ושתיים מסינגפור - וזכה בשתי מדליות כסף: מדליה אישית בסקווש כנציג סינגפור במכביה ה-13 (1989) ומדליה קבוצתית בקריקט עם הנבחרת ההודית במכביה ה-19 (2013). מאז 2005 הוא מוביל את המשלחת ההודית למכביות.
"תמיד אהבתי ספורט, זה היה חלק ממני מאז שהייתי ילד", מארשל מספר. "בבית הספר הייתי אלוף בבדמינטון ושיחקתי גם הוקי, קריקט, כדורגל ואפילו התאגרפתי. כשהייתי בן 19 הקמתי את מועדון מכבי המקומי, התחלתי לארגן טורנירים גדולים בבדמינטון וגם הובלתי פעילויות בענפי ספורט שונים".
"ב-1957 זה היה רק טבעי עבורי להשתלב במשחקי המכביה", הוא נזכר. "התחושה הייתה המשך ישיר של כל מה שעשיתי עד אז במועדון. דחפתי את המשלחות לאורך השנים להגיע לישראל, אף שהיו כאלה שהיססו או פחדו. אמרתי להם שספורט זה לא פוליטיקה ושישראל היא מדינה נהדרת. אני חושב כך גם עכשיו".
הספורט היה עבור מארשל גם חבל הצלה בריאותי, לאחר שהתמודד עם מחלת הסרטן וגם עבר ניתוח מעקפים. "אני עדיין עושה קצת יוגה ומשתדל לבצע תרגילים ואימונים קלים פחות או יותר בכל יום", הוא אומר. "זה עוזר לי להתמודד עם הכל. יש בי עדיין האנרגיה הזו, והחבר'ה הצעירים תמיד רוצים להצטרף אליי ולצעוד איתי".
הוא ממשיך בשיתופו: "ברגע שאוותר לעצמי, או ארים ידיים, אני אתחיל להידרדר. כששואלים אותי מתי אני מתכוון לפרוש, אני עונה שאני אפילו לא יודע איך מאייתים את המילה 'פרישה'. אם אתה אומר שפרשת, אתה בעצם מוותר. אני נהנה מכל האתגרים האלה, ועדיין אוהב אותם. זה קשוח ולא פשוט, אבל זה מה שמשאיר אותך למעלה. הגיל הוא רק מספר ואני לא מתכנן לפרוש לפני גיל 120".
התרעות פיקוד העורף