בשנים האחרונות הדיון על קיימות, אקלים ואחריות תאגידית חדל להיות דיון מקצועי בלבד. הוא הפך לזירת מאבק פוליטית, תרבותית ואידיאולוגית. יותר ויותר, שאלות של ניהול סיכונים, גילוי למשקיעים וחשיבה ארוכת טווח נבחנות קודם כל דרך שיוך פוליטי ולא דרך היגיון כלכלי.
בתוך המציאות הזו, החלטת רשות ניירות הערך האמריקאית, ה-SEC, לקדם ביטול של כללי גילוי האקלים שהומלצו ב-2024, היא הרבה מעבר לוויכוח טכני על רגולציה. היא משקפת מאבק רחב בהרבה על גבולות האחריות של שווקים, חברות וממשלות.
חשוב לדייק. ה-SEC לא "ביטלה" עדיין את הכללים. בפועל, הכללים מעולם לא נכנסו באמת לתוקף לאחר שהוקפאו בעקבות הליכים משפטיים. במרץ 2025 הודיעה ה-SEC כי לא תמשיך להגן עליהם בבית המשפט, וכעת היא מקדמת הליך רשמי לביטולם. חשוב גם להבין מה כללו אותם כללים. בניגוד לחלק מהרטוריקה הציבורית, מדובר היה בגרסה מרוככת יחסית ללא חובת דיווח רחבה על פליטות Scope 3 ותוך התמקדות בעיקר בסיכוני אקלים מהותיים מבחינה פיננסית, אירועי מזג אוויר קיצוניים והשפעות מהותיות למשקיעים.
אלא שגם בתוך הסערה הפוליטית חשוב להבין שהעולם העסקי כבר מזמן לא נמצא בנקודת ההתחלה. חברות רבות בעולם פועלות שנים במסגרת רחבה של גילויי ESG ואקלים בין אם בשל דרישות משקיעים, בנקים, חברות ביטוח, דירוגי אשראי, שרשראות אספקה גלובליות או רגולציה בינלאומית. עוד לפני כללי ה-SEC אלפי חברות כבר דיווחו לפי מסגרות קיימות כמו גם, יש משטרי אקלים מסויימים, עיקרם באירופה שממשיכים בהתרחבות ובהעמקה.
גם בישראל, אף שאין כיום רגולציה מקיפה בסגנון האירופי, הכיוון ברור. הפיקוח על הבנקים, גופים מוסדיים, שוק ההון ותאגידים גדולים כבר משלבים יותר ויותר סיכוני אקלים וקיימות במסגרת ניהול סיכונים, גילוי ושיח עם משקיעים. השוק הישראלי אולי מתקדם באופן מדוד יותר, אך הוא איננו מנותק מהכלכלה הגלובלית, מעלות ההון ומהציפיות של משקיעים בינלאומיים.
וכאן חשוב לומר גם דבר נוסף לפיו לא כל דרישה או דיווח הוא בהכרח מקצועי, מאוזן או אפקטיבי. לעיתים יש עודף סיסמאות, רגולציה לא יעילה, ביורוקרטיה מיותרת או שימוש פוליטי וציני במושגים של קיימות ואחריות תאגידית. אבל הביקורת הזו אינה מבטלת את השאלה האמיתית לפיה כיצד כלכלה מודרנית מתמודדת עם עלויות וסיכונים שאינם מתומחרים בזמן אמת.
זהו אולי אחד האתגרים המרכזיים של התקופה. כאשר שווקים ותמריצים מתמקדים כמעט רק בטווח הקצר, חלק מהעלויות האמיתיות נדחקות מחוץ למערכת התמחור. זיהום, שחיקת משאבי טבע, פגיעה בבריאות הציבור, היחלשות אמון חברתי, פגיעה בתשתיות, העמקת אי שוויון או סיכונים אקלימיים, רבים מהמחירים הללו אינם מופיעים בדוחות הכספיים ברבעון הקרוב. אבל אלה אינם נעלמים. הם פשוט מועברים לאחרים.
וכאן בדיוק נמצאת אחת מנקודות העיוורון של השיח הנוכחי. יש מי שמציג כל ניסיון למדוד סיכונים ארוכי טווח, בוודאי את אלה שמאתגר לכמתם, כאיום על הקפיטליזם. בפועל, ההפך הוא הנכון. שוק חופשי ומשוכלל אמור לתמחר סיכון ולשקף עלויות אמיתיות. כאשר נזק נדחק אל הציבור או אל הדורות הבאים, המחיר הכלכלי פשוט מוסתר ולא נעלם. זה איננו שוק יעיל יותר; זהו שוק שרואה רק חלק מהתמונה.
והשאלה בסופו של דבר איננה רק סביבתית. היא שאלה של אחריות בין-דורית. מי אמור לשלם על הנזקים שלא מתומחרים היום? מי מייצג את האזרח שיישא בעוד עשרים שנה בעלויות של החלטות שמתקבלות עכשיו? מי מייצג את הילדים שעוד לא נולדו סביב שולחן הדירקטוריון, הממשלה או שוק ההון?
בסופו של דבר, השאלה איננה אם אדם תומך ב-ESG או מתנגד לו. השאלה היא איזה עולם כלכלי, חברתי, סביבתי אנו מבקשים להשאיר אחרינו ומי ישלם את המחיר אם נמשיך להתעלם מעלויות שאינן מופיעות עדיין בדיווח הכספי.
התרעות פיקוד העורף