בחלוף אלף ימים מן הטבח, מתחדדת תמונת המאזן: ישראל ניצחה קרבות רבים, אבל כמעט אף מערכה לא תורגמה להסדר מדיני יציב. בעזה חמאס הוכה קשות, אך שאלת השלטון ברצועה נותרה פתוחה. בלבנון חיזבאללה איבד הנהגה, יכולות וחלק גדול מביטחונו העצמי, אך לא את אחיזתו במדינה ולא את נשקו.
מול איראן נשבר מחסום הפחד מפעולה ישראלית ישירה, אבל המשטר לא קרס, האורניום המועשר לא יצא מידי האייתוללות, וההסדרים שמתגבשים סביבו אינם בהכרח נוחים לישראל. הסכמי אברהם לא התרחבו. במקביל נשחק גם מרחב הלגיטימציה הבינלאומית שממנו נהנתה ישראל בראשית המלחמה. גם כשהעצימות ירדה, המלחמה עצמה לא הסתיימה, היא רק החליפה צורה.
הכישלון המדיני ניכר במיוחד בהיעדר יעד סיום משכנע. במשך חודשים ארוכים דיברה ההנהגה, ובראשה - אב הקמפיין והמותג, ראש הממשלה נתניהו, במונחים של "ניצחון מוחלט", אבל מאחורי הסיסמה לא הונחה תוכנית ברורה. מי ישלוט בעזה? כיצד יפורק חיזבאללה מנשקו בלי לגרור את לבנון למלחמת אזרחים? מה תעשה ישראל אם ארה"ב תבחר הסכם עם איראן שאינו כולל את כל דרישותיה? איך משקמים את הלגיטימציה הבינלאומית? איך מחזירים את תושבי הצפון בלי להפוך את דרום לבנון לרצועת ביטחון מדממת נוספת? שאלות כאלה אינן נפתרות בעוד תקיפה מוצלחת של צה"ל. הן דורשות מדיניות.
ההפך הוא הנכון. החשש שליווה את החודשים הראשונים אחרי הטבח - שנתניהו אינו נמנע מהגדרת יעד סיום מפני שהיעד רחוק, אלא מפני שהמלחמה המתמשכת משרתת אותו - כבר אינו נאמר רק בשיחות סגורות. השבוע הוא קיבל ביטוי כמעט רשמי. בריאיון לערוץ 14 נשאל ראש הממשלה על המרדף אחר "ניצחון מוחלט", והשיב כי הוא "לעולם לא" ייגמר. "אתה רוצה לחיות במזרח התיכון ובעולם? תהיה מאוד חזק", אמר.
"הרחקנו את האיומים, החלשנו אותם מאוד, אבל יש לנו עוד עבודה". כשנשאל מה השתנה מאז 7 באוקטובר, בחר להשיב בבדיחה על כך ש"הוריד קצת במשקל". זו לא הייתה רק פליטת פה בטלוויזיה ידידותית. זו הייתה הצצה לתפיסת עולם: מבחינתו - אין נקודת סיום, אין יעד מדיני מוגדר, יש רק עוד סבב, עוד חזית, עוד הצדקה להמשך.
בעזה, ישראל מחזיקה כיום בחלקים נרחבים מהרצועה ומפרקת תשתיות תת-קרקעיות, אך גם שם נחשפת מגבלת הכוח בהיעדר תוכנית שלטונית. בהיעדר כתובת אזרחית חלופית, מנגנון בינלאומי מוסכם ומסגרת ערבית שמוכנה להיכנס לרצועה בתנאים שישראל מציבה, חמאס ממשיך ליהנות מן היתרון של מי שאינו צריך לנצח כדי להישאר גורם. גם אם ייחלש עוד צבאית, הריק המדיני עלול לעבוד בשבילו.
בלבנון, הפער בין ההישג לבין התוצאה חד עוד יותר. ביחס ל-7 באוקטובר, מצבה של ישראל טוב בהרבה: איום רדואן הורחק, חיזבאללה נחלש, וחלק גדול מיכולותיו נפגעו. ביחס לרגע שאחרי השיא המבצעי, התמונה כבר פחות נוחה. ישראל מחזיקה בעומק לבנון, אך חופש הפעולה שלה מצטמצם, הלחץ האמריקאי גובר, וההסכם עם ביירות נשען על הנחה בעייתית בלשון המעטה : שממשלת לבנון וצבאה יצליחו לעשות את מה שלא עשו מאז הסכם טאיף, החלטה 1701 והסכמי הפסקת האש הקודמים - לפרק את חיזבאללה מנשקו.
מול איראן, השאלה המדינית קשה אפילו יותר. ישראל וארה"ב הפעילו כוח עצום, פגעו ביכולות, שברו מחסומים פסיכולוגיים והוכיחו שטהראן פגיעה. המשטר האיראני שרד, ובמזרח התיכון הישרדות כזאת הופכת מהר מאוד לנרטיב של ניצחון. איראן אינה חייבת להיראות חזקה כדי להישאר מסוכנת. מספיק שלא הובסה. משטר שנחלש צבאית ויוצא מן המערכה נחוש יותר, חשדן יותר ותלוי עוד יותר בתעודת הביטוח הגרעינית שלו - אינו בהכרח משטר שקל יותר לרסן.
זו נקודת תורפה מדינית עמוקה: ישראל תלויה יותר בארה"ב, אבל משפיעה פחות על סדר היום שלה. בוושינגטון רוצים יציבות אזורית, מחירי אנרגיה רגועים, הסדרים שניתן להציג כהישג, ופחות מלחמות פתוחות. בירושלים רוצים חופש פעולה, מניעת התעצמות ועומק ביטחוני. לפעמים האינטרסים נפגשים. לא פעם הם נפרדים. מדינה שאינה בונה חלופות מדיניות, ערוצי השפעה ובריתות אזוריות רחבות יותר, מגלה שגם בעלת הברית הקרובה ביותר אינה יכולה להיות תחליף לאסטרטגיה.
מול כל זה עומד הציבור הישראלי, שאינו קונה בקלות את תמונת הניצחון. הסקרים האחרונים שנערכו לקראת ציון של 1000 ימים ל7.10 - מלמדים עד כמה הפצע פתוח: הציבור חלוק בשאלה אם המצב הביטחוני השתפר או הורע, ורוב עצום עדיין חושש ממחדל נוסף בדומה ל-7 באוקטובר.
התמיכה הרחבה בוועדת חקירה ממלכתית, המשתקפת מכל הסקרים והמחקרים, היא ביטוי מובהק לאי אמון עמוק בכך שהמערכת באמת תיקנה את עצמה. ישראל יכולה לחסל עוד מחבל בכיר, להשמיד עוד מנהרה ולתקוף עוד מחסן אמל"ח; כל עוד האזרחים אינם משוכנעים שהמחדל נחקר עד הסוף, ההרתעה הפנימית של המדינה נשארת סדוקה.
הפער בין העם למדינה בולט במיוחד. החברה האזרחית, המילואימניקים, המשפחות, היישובים בגבולות והמערכות ההתנדבותיות נשאו על גבם חלק עצום מן המלחמה. הפוליטיקה הישראלית, לעומת זאת, המשיכה לא פעם להתנהל כאילו הלקח המרכזי של 7 באוקטובר הוא כיצד לשרוד עוד יום, לא כיצד לבנות מחדש אמון הציבור, אחריות וממלכתיות. זהו כשל מדיני לא פחות מכשל מוסרי. מדינה שאינה מצליחה לייצר הסכמה בסיסית סביב השירות בצבאה, סביב חקירת הכשל החמור ביותר, והיעדים, מתקשה לשכנע גם את בעלות בריתה שהיא יודעת לאן היא הולכת.
אלף ימים אחרי הטבח, ישראל חזקה יותר משהייתה ב-8 באוקטובר, אך הביטחון העמוק יותר עדיין לא חזר. אויביה נפגעו, אבל לא הוכרעו. צה"ל התאושש, אבל נשחק. בעלת הברית האמריקאית עומדת לצידה, אבל לא בכיסה. הציבור מגלה עמידות יוצאת דופן, אבל אמונו בהנהגה פגוע. והעולם, שראה את ישראל בשעתה הקשה ביותר, רואה כעת גם מדינה שמתקשה להסביר לאן היא מובילה את המלחמה הארוכה בתולדותיה.
התרעות פיקוד העורף