ההיסטוריה הצבאית המודרנית מלמדת שמפקדים נוטים לבקש עוד זמן, עוד משאבים ועוד חופש פעולה, בעוד שהדרג המדיני הוא שמאזן בין השיקול הצבאי לבין השיקולים המדיניים, הכלכליים והמוסריים.
אלא שבישראל התרחש בעשורים האחרונים תהליך כמעט הפוך. במקום שהדרג המדיני ירסן את נטייתם הטבעית של המפקדים להפעיל כוח, הלכה והתפתחה במטכ"ל תפיסה שלפיה תפקידם של האלופים הוא לרסן את הדרג המדיני. במקום לשאול כיצד מכריעים את חמאס, החלה להתפתח תרבות ארגונית העוסקת בשאלה כיצד נמנעים מהכרעה שעלולה להיות כרוכה במחירים מדיניים, בינלאומיים או פנימיים.
ניצן אלון אינו היוצא מן הכלל. הוא מייצג אסכולה שלמה שהתעצבה במטכ"ל במשך יותר משני עשורים. יש המכנים אותה "ווקסנריזם", על שם השפעתה של קרן וקסנר, שהייתה מעורבת במשך שנים בהכשרתם האקדמית של רבים מבכירי מערכת הביטחון במסגרת תוכניות באוניברסיטת הרווארד.
קשה להתעלם מן השינוי התרבותי שעבר על המטכ"ל: ערך הניצחון פינה בהדרגה את מקומו לשיח של ניהול סיכונים, הכלה, מידתיות, לגיטימציה בינלאומית ורגישות חברתית.
גם עמדתו של ניצן אלון בסוגיית החטופים משתלבת באותו דפוס מחשבתי. לשיטתו, ניתן היה להגיע לעסקה רחבה הרבה יותר כבר בשלבים מוקדמים של הלחימה. אלא שעסקה בתנאים כאלה הייתה מותירה את חמאס בשלטון, מחזקת את ההיגיון האסטרטגי של חטיפות המוניות ומעבירה מסר מסוכן לכל אויביה של ישראל.
בסופו של דבר, רובם המכריע של החטופים ששבו לישראל חזרו לאחר שחמאס היה נתון ללחץ צבאי משמעותי. הלחץ הצבאי לא עיכב את העסקאות; הוא היה אחד התנאים שאפשרו אותן.
בסופו של יום - צבא אינו אמור להיות כוח פוליטי שתפקידו למתן את החלטות הממשלה. תפקידו להציג חלופות מקצועיות, להתריע מפני סיכונים ולהמליץ על דרך פעולה. אולם מרגע שהתקבלה החלטה מדינית, חובתו להפעיל את מלוא כוחו כדי להשיג את יעדיה.
האלופים צריכים להיות "סוסי פרא" – התקפיים, יצירתיים, שאפתניים וחתורים לניצחון. מי שאמור לרסן אותם הוא הדרג המדיני, משום שהוא בלבד נושא באחריות הכוללת כלפי הציבור.
התרעות פיקוד העורף