בימים הרחוקים והמתוקים שבהם הבנות שלי היו בגן, אירועי הפרידה היו מינוריים, מקסימום פעם בשנה, בדרך כלל בנוכחות ירקות ומלפפון חמוץ. עם עלייתה של מיכאלה לכיתה א', הם הפכו לצונאמי של אירועי פינאלה גרנדיוזיים, שדרשו היערכות לוגיסטית ופרוטוקול ברמה של בית ווינדזור.
אולם כעת, הוטלתי בעל כורחי לזירה שונה לחלוטין. עד לפני שנה, בסביבות חודש יוני, היינו נקראים למה שניתן להגדיר כ"מפגש סיום". הטקס כלל התכנסות ושואו מוזיקלי קצר של הזאטוטים. היו מופעים מוצלחים, והיו שעוררו בי דחף עמוק לחייג לקו החם של משרד החינוך ולדרוש ועדת חקירה. עם זאת, הליבה נותרה קבועה ואחידה: ברקע מושמע שיר פופולרי בעל מקצב תזזיתי ומילים המטיפות לאופטימיות קוסמית, בעוד הקטנים רוקעים ברגליהם ומוחאים כפיים, לאו דווקא בתיאום קצבי.
לאחר מכן חולקו רקוויזיטים השאולים מעולם התעמלות הקרקע האומנותית, והקטנטנים היו פוצחים בהנפות זרוע וטלטולי גוף. לקינוח, נאום של הגננת, דברי שבח מפי נציג ועד ההורים, ואז, כמובן, אוכלים פשטידה ומרכלים על אלו שלא באו.
השנה, עידן אחר. אינפלציה מטורפת של טקסים. למעשה ההשתתפות בהם הפכה לעיסוק המרכזי בחיים שלי. זה החל בגאלת סוף שנה אינטימית בכיתה עצמה. התכנסנו. המורים נשאו נאומים, ואז מיכאלה, לצד קומץ תלמידים, הקריאה מתוך דף נייר מילים מתוקות על "השנה שחלפה ועברה". אשתי מחתה דמעה בהתרגשות, ואני הייתי עסוק בגברת שהתמקמה בדיוק לפניי והחריבה לי את כל זוויות הצילום, ובידיעה הברורה שענבל תעשה בי שפטים אם לא אביא תיעוד ראוי.
כשענבל עלתה סוף־סוף אל הבמה לשאת את נאומה, הס הושלך בקהל. הבנתי מיד שאני לא היחיד באולם שהבין שלא כדאי להסתבך איתה. קרי, רצוי להקשיב. היא סיכמה את השנה בצורה מרשימה. ובינינו, גם אם הנאום לא היה מוצלח או יפה במיוחד, ודאי שלא הייתי מעז להעלות את הדבר על הכתב בטור פומבי. בכל זאת, חפץ חיים אנוכי.
בתום המסיבה והנאום הובלנו לאירוע רב־כיתתי, שבו הקטנים נעו בין תחנות שונות שסיכמו את חומר הלימודים. ברקע בקעה מוזיקה בעוצמה פסיכופתית. שמתי לב שבכל אירוע ילדים מודרני, הסאונד מכוון לדציבלים של פארק הירקון, פלוס־מינוס מטוסי סילון ממריאים. מילא שבוחרים את השירים הרדודים והפשטניים ביותר שיש ומטמטמים את מוחם של הילדים, אבל למה צריך גם להחריש אותם תוך כדי כך? אולי זו רוח הזמן. כשלמילה המדוברת אין יותר משמעות, מה שנותר הוא רעש.
מאוחר יותר הגיע אירוע הסיום של חוג התעמלות הקרקע. המוני הורים נרגשים נדחסו לתוך אולם ספורט נטול מזגן, תוך שהם מצלמים בטירוף בסלולרי ילדים קטנים. המחזה היה מרהיב, אלא שבסיומו חשתי שאני שומע בערך 70% פחות באוזן ימין.
משם אצנו למופע סוף השנה בבלט של אמי הקטנה. התפאורה הייתה דומה, אלא שהפעם, בחסדי שמיים, היה מזגן פועל. לקינוח: אירוע היפ־הופ של מיכאלה, שנערך באולם מרוחק בקצה השני של העיר. הפקקים בכניסה והתור רמזו כי לא מדובר בחוג שכונתי, אלא בהתכנסות המונית בסדר גודל של משחק הגמר במונדיאל. הצלחנו בקושי למצוא חניה. מיכאלה רקדה לא רע בכלל, ואף הגדילה לעשות כשתוך כדי תנועה חילקה הוראות הפעלה ופקודות מבצעיות מדויקות לחלק מהבנות שרקדו סביבה. כנראה שבקרוב תהיה לי בבית מפקדת רשמית נוספת, שתצטרף לזו העליונה והוותיקה. בהצלחה לי ולשפיותי.
גררנו את עצמנו הביתה. רגע לפני שהספקתי למלמל לעצמי "זהו, סגרנו את הבאסטה לעונה", אשתי עדכנה אותי שכאשר הילדה תסיים את הקייטנה, מתוכנן מופע סיום.
התרעות פיקוד העורף