שלא יצאנו פראיירים מוחלטים ולא כילו שלוש וחצי שנים מחיינו על הבלים, איוולת, עילגות הבטחות שווא ושחיתות. שהממשלה הנוכחית עשתה לפחות שלושה דברים טובים שיישארו פה לילדים שלנו. גם שניים בסדר. וגם אחד. מוכנה להתפשר על אחד, ולו הסמלי ביותר. טוב. חצי. כי באמת, כמה חבוטים ומנוצלים אזרחים משלמי מיסים ושומרי חוק יכולים להיות?
הוא זיהה את תופעת רדיפת הממון הקלה והמהירה, "של הערצת השגת העושר כערך עליון. חוסנה של החברה שלנו לא יימדד ברמת החיים, אלא באיכות החיים; לא במה שיש לאדם, אלא במה שהאדם הינו".
אפשר להרחיק עד לרמב"ם. בבואו לתאר את דמותו של המנהיג הראוי למנהיגות (במקרה זה, המלך), הוא קובע כי עליו לנהוג בעין חומלת ולראות את רווחת עמו כאינטרס החשוב ביותר שלו.
"כשיצווה על כל הציבור, לא יצווה אלא לפי כוחם... ויהיה חס על כבודם, וייזהר על ממונם... וכל מעשיו יהיו לשם שמיים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק". גם חז"ל מדגישים שמנהיג שמטיל אימה יתרה על הציבור ופוגע בשלוות חייהם נענש בחומרה, שכן תפקידו להשרות ביטחון ונועם.
במקום תשובות - מנטרות
ועד שיבואו מי שיבטיחו לנו שהם מחויבים לרווחת חיינו וחיינו בכלל, בינתיים צפוף בתוך הבלהות. בהינף יד אפשר להידרס תחת מילים כבדות משקל שנראות מרחוק כמו מילות צעצוע.
די נמאס לשמוע את האנשים האלה שמתפרנסים מאיתנו משתמשים באותן מנטרות במקום להשיב באופן ענייני על שאלות שמופנות אליהם: "הנדסת תודעה", "פייק ניוז מוחלט", "נביאי הזעם באולפנים", "זה קמפיין פוליטי", "אנרכיסטים", "שלטון הפקידים", והיפה מכל: "זה לא הזמן לפוליטיקה", כמענה אוטומטי לכל ביקורת על משרדים מיותרים או הסטת תקציבים.
לא שכחנו גם את ההתבטאויות של גאוני מפלגת השלטון בזמן הקורונה: "מפיצי מחלות" ו"מדגרות קורונה", הם כינו אזרחים שיצאו למחות על קריסת העסקים ועל המצב הכלכלי, "אנשים מנותקים, שטוב להם ושמשעמם להם", על מי שאיבדו את מפעל חייהם; ו"תפסיקו לבכות", "הבכיינות שלכם", כמענה קבוע מעל בימת הכנסת כלפי אזרחים שהתריעו על קריסת שירותי הרווחה והבריאות.
אנושיות מול סטטיסטיקה
בספרו, סיסי ג'ופ היא תלמידה ענייה שנכשלת פעם אחר פעם במבחנים. כשהמורה שלה מבקש שתחשב אם מדינה שבה נצברו 50 מיליון מטבעות כסף היא מדינה משגשגת, יש לה תשובה. היא עונה שאינה יכולה להעריך את השגשוג בלי לדעת קודם בידי מי הכסף, והאם חלק ממנו מגיע אליה ואל משפחתה.
בהזדמנות אחרת, המורה מבקש ממנה לחשב את אחוז האבידות במקרה שבו 500 בני אדם קיפחו את חייהם מתוך 100 אלף שיצאו לים. סיסי, שאינה מבינה באחוזים אלא חושבת רק על האסון האנושי, מסבירה שמבחינת קרובי המשפחה והחברים של אותם נספים - הנתון הסטטיסטי הזה הוא לא כלום.
סיסי, אם כן, נכשלת כי היא מסרבת להפוך בני אדם לנתונים יבשים ולמספרים אבל מצליחה במה שהלוואי והממשלה הבאה תשגשג בו. שנעלה ונצמח על קרקע נקייה.
התרעות פיקוד העורף