פחד ומשטמה באמריקה

היו לאמריקה אבות מייסדים מעוררי קנאה; לא רק שהודיעו לבריטים על עצמאותם, הם גם כתבו חוקה נדירה בתבונתה, בחוש הצדק שלה ובראיית הנולד. לגבי דידם, היה טבעו של האדם, גם האמריקאי, רע מנעוריו. הם ראו חובה קדושה להגן על דמוקרטיה צעירה מפני הכוחות שיתנכלו לה. החוקה לא הביאה בחשבון סטיית תקן גנטית ודמנטית כמו דונלד טראמפ. גם לא קונגרס נכלולי שאינו יותר מחותמת גומי.

ווטרגייט נתנה רשות לשחיתות פוליטית. מאז מנסים פוליטיקאים להתחרות בה. בשבוע שעבר ג'יי די ואנס, סגנו המפחיד ממנו של טראמפ, אמר שווטרגייט הייתה אירוע שולי שלא היה זוכה ליותר מ־12 שעות של סיקור חדשותי. זה מה שקרה לאמריקה ב־50 שנה.

היו שם רגעים שאפילו חבריו ועוזריו הקרובים ביותר היו משוכנעים שהנשיא היה כה מטורף מכעס ואלכוהול ולפות בציפורני דיכאון אובדני, שהוא היה במרחק שני מרטיני מלנעול את עצמו במשרדו ולעשות את שיחת הטלפון שבעקבותיה היו מסיטים מפציצים אסטרטגיים את כדור הארץ מצירו והורגים 100 מיליון בני אדם".

מה שאפשר לכתוב על אמריקה במלאת לה 250, אפשר לכתוב בכל זמן אחר. היא מעולם לא הייתה מושלמת. היא מובילה בכמה מהמדדים השליליים ביותר: חסרי בית, התמכרויות, מספר אסירים ואלימות כדרך חיים. היא היצרנית והמפיצה הגדולה של זבל תרבותי; היא הגדירה את הרגלי ההאזנה, הקריאה והצפייה שלנו.

אמריקה מרתקת, דוחה ויקרה להחריד. שולטים בה ובהרגלי הצריכה שלה כמה טייקונים שאין להם כוונה טובה. מדי פעם קורה לה נס והיא בוחרת באדם טוב לנשיא. בזמן המועט שעומד לרשותו הוא מנסה להחזיר את נושאת המטוסים הגדולה הזאת למסלול. הנשיא שבא אחריו מוריד אותה לשוליים וחוזר חלילה.

חוץ מנמנעים ומתנגדים בודדים, הצביעו הצירים בוועידת החוקה בפילדלפיה 1787, בעד ההצעה לתת לקונגרס את הזכות להדיח את הנשיא. אחרי המאבק לסילוק נציגי המונרכיה הבריטית והקמת רפובליקה דמוקרטית, החליטו הנציגים שהם אינם רוצים להציב בראשם נשיא עם סמכויות של מלך.

ככל שחשו עצמם נאורים ומתקדמים וטובת האומה הצעירה הייתה לנגד עיניהם, התנהלו מחוץ לוועידה הפגנות סוערות של רדיקלים מבוהלים מהסמכויות המופלגות שניתנו לנשיא. מה יהיה אם דיקטטור בפוטנציה ישחד את דרכו לנשיאות? מה יקרה אם פוליטיקאי מושחת ייעזר במדינה זרה או ימעל באמון הבוחר? הדחה הייתה התרופה היחידה; האפשרות השנייה היא להמתין לדבר הבוחר.

למרות האש שבערה בהם, קשה היה לאבות המייסדים להתרחק משורשי הכרתם הפוליטית, שהיו נטועים עמוק בהיסטוריה הבריטית. "בגידה, שוחד או פשעים חמורים ועבירות קלות" הוא מונח שנלקח מבריטניה. האבות המייסדים לא קיימו דיונים במאמץ להגדיר את הנסיבות שבהן יודח נשיא.

בעיקר משום שהיה להם ברור מה הכוונה: פשעים נגד המדינה ולא פשעים נגד הפרט. הם לא התכוונו להדיח נשיא משום שלא שילם מיסים, גנב מהזולת כאיש עסקים פרטי, או עבר כל עבירה אחרת שלא הייתה לה נגיעה ישירה בתפקודו כנשיא. הדחה נועדה להגן על הרפובליקה מפני נשיא שינסה לחטוף אותה ולאיים על חירותה.

המילטון קבע שעבירות המצדיקות הדחה חייבות להיות פוליטיות. עבירות פוליטיות הוא הגדיר כעבירות "הגורמות נזק מיידי לחברה עצמה. עבירות המתסיסות את תחושותיה של הקהילה כולה ומפצלות אותה למפלגות עוינות או ידידותיות לנאשם".

המילטון הודה שאף טריבונל לא יצליח ליישם את "הסטנדרטים האופטימליים של שלמות" וכי התקווה הגדולה לדין צדק שוכנת בסנאט. לפי המילטון, "אף גוף אחר לא ירגיש נוח דיו עם עצמו לשמר, ללא מורא וללא השפעה, את האיזון הנחוץ בין הפרט הנאשם ונציגי העם".

המילטון ניסה להגן על שיטה פוליטית שהייתה מסוגלת להתנגד לדעתו למפלגות פוליטיות ולהתנשא מעל האינטרס הצר שלהן. הוא לא הצליח לראות סנאט עתידי שבו לא מתקיימת אפילו מראית עין של חוסר העדפה.

בשנות ה־70 התנהגה אמריקה כמפעל שעמד בפני סגירה. עידן הפריחה התעשייתית שנתן תנופה לקפיטליזם, נסדק למאזן סחר שלילי; תרעומת ציבורית ערערה קהילות גדולות; אינדיבידואליזם חתר תחת סולידריות דורית, ותרעומת שמרנית עוינת קמה על ערכי הליברליזם החברתי של שנות ה־60.

קשה להסתתר מהעובדה שמה שנשא את טראמפ אל הנשיאות בפעם השנייה, היה הטינה המעמדית של ציבור גדול שמאס באמריקה מתקדמת טכנולוגית וכלכלית, מציאות שבה אף אחד לא ספר אותם והם נשארו מאחור. הציבור של קלגסי 6 בינואר וההסתערות על גבעת הקפיטול מוכיחים את הטענה שבתנאים נכונים חבוי בכל אדם הרצון לשרוף את המועדון, במיוחד אם חברי המועדון הבכירים עוינים אותו.

בזמן שהאלימות הזאת נהנתה מרוח גבית, התנהלו הדמוקרטים בתחושה אדנותית ובאמונה חסרת שחר שהם מבינים ומייצגים את החלכאים והנדכאים. הדמוקרטים החמיצו את כיוון והלך הרוחות, והתעוררו לאיטם רק כאשר קלגסיו של טראמפ יצאו לקמפיין של ביזה והרס.

במשך זמן רב ראו עיתונאים כמו תומס אדסל וכריסטופר לאש, שהעילית מחבקת את ההישגים הטכנולוגיים ונהנית מהם והשגשוג הכלכלי של מעטים מקומם אמריקאים רבים שאינם נהנים ממנו.

אותם אמריקאים שיצאו מובסים מעידן ההייטק והביעו סקפטיות גדולה ממה שהוצג כקדמה. הרוב חדל להיות שקט ובז לתקינות הפוליטית. הם מי שמכחישים את שינויי האקלים והודפים בבוז הישגים טכנולוגיים במציאות שבה מדענים ומומחים נהנים מיוקרה אינטלקטואלית ומעמד חברתי.

למרות הנטייה הרווחת לזלזל לעיתים בהתנהלותה כאשר היא מונהגת בידי נשיאים המפגינים בוז צונן לחוקה ולתיקונים המופיעים בה שעה שהם מוכנים להיהרג על התיקון השני (הזכות לשאת נשק) ולהרוג את הראשון (חופש הביטוי וההבעה), אמריקה היא עדיין דמוקרטיה. חבולה, מדממת, בת ערובה של נשיא גחמני ונטול בינה, אבל אמריקאים יודעים להיאבק על שלהם.

ג'יימס מדיסון חשב כי העובדה שנשיא חייב לעמוד לבחירות לקדנציה שנייה ואחרונה, להבדיל ממלך הנבחר לכל חייו, אינה מספקת הגנה מלאה ממנו. הוא טען כי נשיא "עלול לאבד את היכולת להנהיג אחרי בחירתו. הוא עלול להסיט את הממשל למזימה של דיכוי וחתרנות.

הוא עלול להעביר את האמון והסמכות שניתנו לו לידי מדינה זרה". "אין תחליף להדחה", כתב מדיסון, היא מגינה על החברה מפני "נבצרות, רשלנות או שחיתות של נבחר הציבור...אובדן יכולת או שחיתות הם לחלוטין בטווח הגיוני של סבירות, וכל אחד מהם עלול להיות קטלני לרפובליקה".

והמילטון הוסיף: "עבירות הנובעות מהתנהגות קלוקלת של אנשי ציבור, מפגיעה או מעילה באמון הציבור...גם כאשר היא עולה יפה, כוחה של הדחה הוא רק בסיום כהונתו של נשיא. היא אינה מתקנת את הפגיעה בדמוקרטיה שהביאה רודן לעמדת כוח. היא אינה עושה סדר במהומה שהמיט נשיא בעת כהונתו. והיא אינה משככת את הטראומה הלאומית שנגרמה בעת סילוקו באמצעים כה קיצוניים. בסופו של תהליך הדחה, We the People חייבים להחזיר את עולמנו לתקנו".

החוקה מבהירה את הנסיבות המהוות עילה להדחת נשיא: "הנשיא, סגן הנשיא וכל הסיוויל סרוונטס יודחו מתפקידיהם ויורשעו בעוון 'בגידה, שוחד או פשעים חמורים ועבירות קלות'".

רק בגידה מוגדרת על ידי החוקה: "קשר עם גוף זר נגד ארצות הברית, או סיוע לאויב במתן עזרה או מחסה". המייסדים התכוונו לשוחד במובן שנעשה שימוש לרעה בכוחו של נבחר ציבור במטרה לנכס לעצמו הטבה אישית במקום הטבה לכלל הציבור. "לא תמיד יעמדו בראש אנשי ציבור נאורים", כתב ג'יימס מדיסון.

המסמך המפואר שהוציאו המייסדים תחת ידיהם מתכנס כולו להכרה חובקת אחת: המייסדים ביקשו להקים ישות ביצועית חזקה ועצמאית, אבל נמנעו מלעורר חשש כי ארצות הברית החדשה תחקה את המונרכיה שזה עתה נפרדה ממנה. הם היו בטוחים שהנשיא הראשון ג'ורג' וושינגטון יעשה שימוש מושכל בסמכויות שניתנו בידו.

וושינגטון לא אכזב. בנאום הפרידה שלו הוא דיבר נגד "התחבולות העכשוויות והמתמשכות הפוגעות בנפשה של המפלגה". הוא הזהיר כי הפלגנות הכיתתית "פותחת דלת להשפעה זרה ולשחיתות המוצאת פתח כניסה נוח אל תוך הממשל עצמו דרך הערוצים של שאיפות מפלגתיות".

מכתב ששלח תומפסון לחבר ב־1965 כאילו נכתב היום: "אני חושב שיש טינה נוראה באמריקה. תחושה שמשהו מכוער עומד לקרות, ציפייה דרוכה משעה לשעה". מה שרבים חשים כלפי טראמפ, היטיב תומפסון לתאר בשנות ה־60 וה־70. כמה קשה לראות ממשל שמשקר לאזרחיו ואומה משחיתה את צורתה ואמונותיה.

כאשר אומרים לך דבר אחד ואתה יודע שהאמת היא אחרת, נפרמת האומה בתפריה. ציבור גדול יודע שהוא מחוץ למשחק ולא נותר לו אלא להכריז בקול היכן הוא עומד. במקום להפסיד ולהבליג, כל אחד בתורו, הם חברו יחד בנאמנות למנהיג שמקלל בשמם את יריביהם האמיתיים והמדומים.

אמריקאים רבים יודעים שעל פי קריטריונים אינטלקטואליים וכלכליים הם לא יכולים לנצח במשחק. מתוך הגנה עצמית או פיצוי מוגזם על תחושת הבושה הגדולה שלהם, הם מוציאים את זעמם על פוליטיקאים, שופטים, מדענים, מורים, וול סטריט, אוניברסיטאות, התקשורת והשיטה.

או שהם פסימיים מדי או מאוכזבים מהסיכוי שיקבלו את הגמול המגיע להם. פופוליזם מושתת על האמונה בזכותם של אנשים רגילים לשלוט. טראמפיזם פועל על פי ההנחה שאנשים רגילים זקוקים למישהו שיחתוך להם פרוסה מהעוגה. תומכיו של טראמפ התייאשו מהאפשרות שפוליטיקאי, אפילו טראמפ עצמו, יכול לשנות את כיוון הרוח.

גם אם אינו מקיים את מה שהבטיח, נהנה טראמפ מתמיכה כל עוד הוא משתלח ומקלל את העילית, כל זמן שהוא מסרב לשחק לפי חוקי וושינגטון ועושה כרצונו וכופה על סביבתו את טעמו הקלוקל.

"אנחנו חיים בזמן מוזר ומסוכן. אנשים חכמים מושכים בכתפיים ומודים שהם מבולבלים. יש באוויר תחושה של פאניקה מאיימת, פחד משתק וחוסר מודעות שהם חלק ממה שהיו פעם אמונות שניתן היה לסמוך עליהן, אמיתות מוכחות ומוסדות סולידיים שכבר אי אפשר לסמוך עליהם...נשיא לא יכול להיות מטומטם.

"כל מה שיקר לנו בחלום האמריקאי נמצא על כף המאזניים. הבית הלבן הוא הבית שלנו. הבית הלבן הוא ליבה של אמריקה. אם נשיא משקר ומשתעשע עם חייהם של אנשים; אם הוא מעודד בחוסר אחריות ובטיפשות רצח המוני לוודא שאמריקה עדיין נומרו אונו; הוא בור ועם הארץ בהגדרה. בהמה גסה, קולנית חסרת ערך, ללא גרם של אינטליגנציה ובלי ביצים".