החזרה שלי לשימוש הייתה יותר קשה מהראשונה וגם הרבה פחות שמחה. כשאתה חוזר להשתמש אחרי עשר שנים של ניקיון - כשכבר יש לך שני ילדים ויש לך הרבה יותר דברים להחריב בחייך מאשר בפעם הקודמת שהשתמשת והיית בן 25 - אתה מרגיש שאולי מכאן אין חזרה. שאולי הכל אבוד.
כמו בדיסנילנד, כך גם במכוני גמילה, יש לך תחושה שמספיק רק ביקור אחד במקום. למזלי, כמו בפעם שעברה, היו לי אמא שלי ובעלה גיל, שדאגו להציל אותי. כמה חודשים במכון גמילה בעיר העתיקה בבאר שבע (שמו בישראל "שבטיא" והוא מקום מציל חיים) ושבתי לחיות, אך עם פצעים של נזק ישיר (והיקפי) שחלקם לא הגלידו עד היום ומדי פעם מדממים.
פצצת האטום הראשונה שהטילו האמריקאים על היפנים - זו שהוטלה על הירושימה וכונתה "little boy" - הפיקה אנרגיה של 15 קילוטון. הפצצה השנייה, זו שהוטלה על נגסקי (וכונתה "fat man"), כבר הייתה 21 קילוטון. חזקה ב־40% יותר מהראשונה. ככה זה היה גם אצלי. היפנים נכנעו רק אחרי השנייה. נדמה לי שגם אני.
ישבתי שם במכון הגמילה בבאר שבע ולא האמנתי שזה קורה לי שוב. לאן שלא הסתכלתי לא יכולתי שלא לראות את החורבן (כאן כדאי לציין שגם חורבן בית ראשון היה בגדר חוג אחה"צ לעומת חורבן בית שני). במוחי הדהדה דמותו של אבי בגילי - הוא אומנם לא נגמל, רק עשה הפסקות קלות מדי פעם, אבל תרם תרומה ייחודית לתרבות. אני בעיקר תרמתי לכלכלת הסוחרים באזור המרכז.
הילד שלי הגיע לבקר אותי במכון הגמילה. אמא שלו אמרה לו שאני שם מסיבות מקצועיות, בגלל פרויקט עבודה מיוחד. הוא הגיע, הביט על האנשים ועל הנעשה במקום ואמר לאמא שלו: "אבא עובד עם אנשים ממש משונים".
גם את האהבה הגדולה בחיי איבדתי במהלך השימוש. יש לנו ילדה ביחד, אלינור, והיא ישבה על הברכיים שלי בזמן שהעברתי את "מסר הסיום" שלי במכון הגמילה לאחר כמה חודשים במקום. לצידי ישבה גם אמא שלה בעיניים דומעות מהתרגשות, ומסביבי במעגל ישבו חבריי לגמילה - המכורים הנגמלים. הרגשתי לרגע שאני יודע גם לתקן.
זו באמת ההתמודדות הקשה ביותר. עצם זה שאני נקי אומר שאני כל הזמן צריך להיות עם עצמי: 24 שעות, 7 ימים בשבוע, אין בריחה לרגע. שום דרינק ושום סם. 100 אחוז מציאות, 100 אחוז מהזמן. אין רגע אחד לנשום. מאה אחוז תודעה. אין לאן לברוח.
במיוחד כשאני יוצא עם נשים אני מרגיש את זה. תמיד מגיע הרגע שבו אני חושב לעצמי כמה היה יותר קליל ופשוט אם הייתי שותה. האמת היא שהמין האנושי היה מתרבה הרבה פחות ללא אלכוהול וסמים. העולם מפחיד ומבהיל ומורכב בכל כך הרבה צורות, שהוא מחייב בריחה מהמציאות, ויש אנשים שמסוגלים לברוח רק מדי פעם, כוסית או באמפ פה ושם אחת לכמה זמן, ויש אנשים כמוני, מכורים, שברגע שהם נוגעים הם לא יודעים להפסיק. וכשאתה כזה, אתה יודע שיש רק ברירה אחת אם אתה רוצה לחיות - לא להתחיל לעולם. אתה מכור נקי ואתה צריך לעשות הכל כדי לא ליפול לרגע הזה שבו אתה מרים את הכוס הראשונה או את הסם הראשון (בשיטת הצריכה המועדפת עליך).
התרעות פיקוד העורף