כיתה י"ב עמדה כולה בסימן "עתיד מתוק", תרתי משמע. בימים שבהם פקדנו את בית הספר (ולא היו רבים כאלה), תופפנו על השולחנות בכיתה וצרחנו: "רק אני בבוקר קם, בקו 5 נוסע אל הים" - אף שהיינו בכלל חיפאים.
בשאר הימים, שבהם באמת נסענו לים במקום לבית הספר (מנצלים את החורף החם של אותה השנה), האמנו שהציפורים שרות לנו בוקר טוב, כמילות השיר ושאם רק נרצה, נוכל לעוף איתן באמת, "רחוק ולא ליפול". כמה חודשים לאחר מכן התגייסתי כשאני בן 17 בלבד.
בסוף באמת עפתי כמו ציפור, אבל לא לפני שתמו שלוש שנים שעברו עליי במדים ובצמוד לאינתיפאדה הראשונה. לא כל השירות שלי היה בקו (מחציתו עשיתי בפיקוד על טירונים), אבל חודשים ארוכים מדי עברו עליי בין ג'באליה לחברון ובין מחנה 80 של הנח"ל ללבנון. אולי לכן הגעתי ליום השחרור שלי בבקו"ם עם כרטיס טיסה למקום הכי רחוק על גבי הגלובוס שעליו יכולתי להניח את אצבעי: סידני, אוסטרליה. עוד לפני שאשתחרר אני מספיק ללכת עם ציקי, חבר קרוב, להופעה של משינה באמפי בעין הוד.
כך אירע שבבוקר שלמחרת התעוררתי מוקדם וירדתי אל חדר האוכל השומם של הגסט־האוס, שם מצאתי רק כלב מרהיב מסוג מסטיף טיבטי וקלטת שאיזה ישראלי השאיר בטייפ עם שירים שלא שמעתי מעולם, אבל נשמעו לי מוכרים. באחד מהם, שלו האזנתי שוב ושוב, עד שכל הלומי העישון התעוררו, הייתה שאלה שחזרה על עצמה שוב ושוב: "למה האבן ברמאללה סוטה ממסלולה?". כן, עד לארוחת הבוקר כבר ידעתי בעל פה את כל המילים של "למה לי פוליטיקה עכשיו".
הבן שלו, הדר, רק בן 3, נפצע אנושות - לא ברור אם ישרוד. טובה, שמשה ממיטת בנה ברמב"ם רק כדי להשתתף בהלוויה של בעלה, מתראיינת לאחד ממשדרי האקטואליה בגל"צ. היא מספרת שאחד הבילויים האחרונים שלה עם ציקי היה בהופעה של משינה. טובה מבקשת מהמאזינים להתפלל לרפואתו של הדר ואת השיר שציקי והיא רקדו בהופעה, אך לפני כמה ימים: "משהו קטן וטוב".
התרעות פיקוד העורף