יש מחיר לדריכות. החלטתי לפרוק את תיק החירום שלי | טליה לוין

בפעם הראשונה זה לפחות חמש שנים. לפרוק. לא לרענן, לא להחליף את מה שפג תוקפו, לא לרוקן ולהטעין מחדש את כל הסוללות, פשוט להוציא את כל מה שיש בו ולהחזיר אותו להיות שוב סתם תיק שנמצא בארון. להשיל ממנו את האנרגיה החירומית הזאת ואולי להשיל אותה בעיקר ממני. תיק חירום הוא סטייט אוף מיינד. זו הצהרה לעולם. ואני לא רוצה להצהיר יותר דברים כאלה.

זה לא היה הייעוד שלו, כשהוא יצא מהמפעל. הוא היה בטוח שהוא הולך להסתובב ברחבי העולם, לבלות בטרקים ובפיקניקים. הוא אפילו הספיק במשך תקופה קצרה להוציא את האף ולנשום קצת טבע. אף אחד לא סיפר לתיק המסכן הזה שהוא עתיד לסחוב על עצמו כובד עצום של אחריות.

הוא השתדרג, התיק הזה, בהתחלה הוא היה ספון ליד הדלת, אחר כך בילה במקלט, ובהמשך התקדם בחיים ועבר להתגורר בממ"ד משל עצמו. משאת חייו של אדם וגם תיק בעידן הזה. זה קצת מצחיק שנהייתי אנטי, במיוחד אני, כי בבוקר 7 באוקטובר הוא התגלה כאחד הדברים הכי טובים שעשיתי עוד לפני כן ללא כל סיבה, וכולם צחקו עליי.

ובכל זאת, יש משהו בזה שהוא עומד ליד הדלת, תמיד בזווית העין, שמחזיק אותי בדריכות גם כשאין סיבה לכך. כאילו הוא לוחש לי כל הזמן: אל תירגעי. אי אפשר לדעת. אני כאן, בעיקר כדי להזכיר לך שאת לא סתם אזרחית במדינה נורמלית שקמה בבוקר והולכת לעבודה ובערב חוזרת ויושבת לדרינק עם חברים. זאת אומרת, את כן על הנייר, אבל אין לדעת.

ובזמן שאנחנו בהכנות לירח הדבש, ובזמן שאני מתכננת את חגיגות יום ההולדת שלי, ותוך כדי החיים עצמם, אני פתאום מוצאת את עצמי חושבת על הקלות הבלתי נתפסת של החופש.

יש מחיר לדריכות, גם אם נדמה שאנחנו כבר חסינים וזה "בקטנה". בהחלט יש לזה מחיר נפשי וגופני. כמעט שלוש שנים שאנחנו לומדים לחיות איתה. ובדיוק כשנדמה לך שהצלחת איכשהו לנרמל אותה, להבין שזה פשוט חלק מהגרסה החדשה של החיים, מגיע שיא חדש. כאילו מישהו מתעקש שלא תתרגלי. שלא תנוחי. שלא תחשבי שאפשר להוריד את הכתפיים לשנייה אחת.

ואני באמת תוהה אם זה בכלל אפשרי להוריד את הכתפיים ולהיות אדישים. כי אולי מתכונת החיים על אוטומט, זאת שהכרנו פעם, פשוט כבר לא עובדת בתדר של העולם הזה. אולי מישהו מנסה ללמד אותנו בדרך הקשה לא להירדם בשמירה. לא להתרגל. לא לוותר.

אחרי אותה הבלחה קטנה לפני כמה שבועות, החלטנו שמה שלא יהיה אנחנו לא מבטלים יותר תוכניות כל עוד אפשר. הרגשתי שאת כל הסטרס כבר בזבזתי מספיק בשנה האחרונה ואחר כך לפני החתונה, ובמיוחד ביום שלפניה. אז נסענו במונית לארוחת שף שחבר נתן לנו במתנה. נסיעה לא קצרה. ישבתי במונית קצת דרוכה, אבל קיבלתי החלטה קטנה לא להיות עם הטלפון ביד, לתת לחיים המופרעים האלה להפתיע אותי פעם אחת לטובה. יאללה בלגן, אמרנו לנהג, וקיוויתי שמה שלא יהיה, יהיה בסדר.

מאז קפיצת הבאנג'י שלי לחיים עצמם בלי הוודאות, אני מנסה ללמד את עצמי להתאזן. להרשות לעצמי ללכת ברחוב בלי לחפש ודאות ובלי להיות דרוכה בגלל שאני לא מוצאת כזאת. לא לראות את "החירום" כתזכורת כל פעם שאני יוצאת מהבית וכשאני חוזרת אליו. אתמול, כשפתחתי את הארון וראיתי את התיק הירוק מקופל לו בנחת, ישן שינה עמוקה, יכולתי להרגיש שאפילו הוא חש הקלה.