בלי טובות ובלי אשליות: צו השעה הוא עצמאות מדינית וכלכלית 

אשליות, מטבען, מתנפצות ברעש גדול. עבור מדינת ישראל, הניפוץ הזה הגיע בצורה המצלקת ביותר בשבעה באוקטובר. במשך עשורים סיפרו לנו, מאז ימי אוסלו העליזים, על "מזרח תיכון חדש", על סוף עידן המלחמות הגדולות ועל הצורך ב"צבא קטן וחכם". התפיסה הזו, שהובילה להקטנת סד"כ היבשה, לצמצום מלאים ולהסתמכות מוחלטת על טכנולוגיה, התפוגגה באחת אל מול פני המציאות האכזרית.

המלחמה הרב-זירתית האחרונה הוכיחה כי המערכת נרדמה, או פשוט העדיפה לעצום עיניים. לא לקחנו בחשבון תרחישי קיצון, אף על פי שהסימנים היו על הקיר. אף אחד במטכ"ל לא נערך לאפשרות של צעדת מיליון פלשתינים אל הגדר בעזה, התקוממות רחבה ביהודה ושומרון, או אינתיפאדה פנימית בתוך ערי ישראל, ולכן גם אף אחד גם לא לקח בחשבון התפרצות אלימה של החמאס. למרות שחלק מהדברים הללו כבר חווינו בעבר, הקונספציה העדיפה להדחיקם.

וכך, גם אזהרותיהן המפורשות של התצפיתניות, ידיעות מודיעיניות מוצקות, ואפילו תוכנית המבצע "חומת יריחו" שנחשפה בשלמותה בפני הפיקוד הבכיר - לא הצליחו לסדוק את חומת השאננות. אל מול אלפי מחבלי החמאס השועטים קדימה, לא עמד כמעט שום כוח ישראלי ותושבי העוטף הופקרו, קורבנות של טבח אכזרי שכמוהו לא ידענו מאז השואה.

אגב, "חומת יריחו" לא הייתה הערכת מודיעין כללית או ידיעה עמומה. זה היה ספר המבצעים המלא של חמאס - מסמך בן כ-40 עמודים שהגיע לידי אגף המודיעין ופיקוד הדרום יותר משנה לפני השבעה באוקטובר. הוא פירט צעד אחר צעד, בדיוק מבהיל, את מה שקרה בפועל - פריצת הגדר בעשרות נקודות, מתקפת רחפנים על אמצעי התצפית והטכנולוגיה, השתלטות על בסיסי צה"ל ופלישה ליישובים.

המלחמה חשפה את שבריריותה של שרשרת האספקה הישראלית. האמברגו הסמוי והגלוי, העיכובים במשלוחים של רכיבים קריטיים והחרמות המדיניים - כל אלה חלחלו עד לרמות האזוטריות ביותר: ועדי עובדים בנמלים זרים שסירבו לפרוק סחורות שיעדן ישראל, ואפילו פועלים בקצה מסלול האריזה של ברגים שחיבלו בחלקי חילוף.

גם המחסור בחומרי גלם העיק מאוד וישראל נאלצה לכתת רגליים ולשלם הרבה כסף כדי להשיגם. מדינה חפצת חיים אינה יכולה להרשות לעצמה להיות תלויה בגחמותיו של פועל נמל באירופה או בהחלטה פוליטית כזו או אחרת בוושינגטון.

עם זאת, לצד חובת ההתעצמות והעצמאות החימושית, אסור לנו לכתוב לצבא צ'ק פתוח. הדרישות התקציביות שמגיעות כעת מהקריה מגיעות לסכומים אסטרונומיים שעלולים למוטט את המשק. בסופו של דבר, חוסן לאומי נמדד גם בכלכלה ובחברה. אחד הלקחים המרכזיים מהתפוררותה של ברית המועצות הוא שלא מספיק להחזיק בצבא חזק ובמחסני נשק עצומים - אם אין מאחוריהם כלכלה חזקה ויציבה, המערכת כולה תקרוס מבפנים. צה"ל חייב לעשות בדק בית עמוק ונוקב, לקצץ שומנים מיותרים, לייצר מבנה ארגוני יעיל ולהוכיח פריון ניהולי התואם את אתגרי המחר.

ראינו כיצד נבנה לנגד עינינו הציר של חמאס-חיזבאללה-איראן, שבו השאיפה האידיאולוגית להשמדת ישראל גברה לחלוטין על המחלוקות הדתיות וההיסטוריות העמוקות בין השיעה לסונה. הדינמיקה הזו של איחוד כוחות נגדנו יכולה בהחלט להתרחש שוב.

ההיסטוריה מלמדת אותנו שזהו המצב הטבעי במזרח התיכון; בשנות ה-60' נאצר ניסה לאחד את העולם הערבי נגד ישראל, סביב דגל הפאן-ערביות, ובשנות ה-70' ניסה אסד האב לגייס את העולם הערבי והמוסלמי למאבק בציונות. תפיסתו המדינית והצבאית של דוד בן-גוריון התבססה אז על חישול העוצמה הפנימית לצד בריתות עם מדינות הפריפריה של העולם הערבי - טורקיה, איראן ואתיופיה של אז - וחיבור למיעוטים כמו המרונים בלבנון והכורדים בעיראק. אגב, התובנה הזו תקפה גם כיום. העולם הערבי לא עשוי מקשה אחת, ואפשר וצריך לתמרן בתוכו, אך נקודת המוצא חייבת להיות נשענת על כוחנו שלנו.

כאן נכנס תפקידו המקצועי של צה"ל - ללא שום קשר לזהותם של היושבים בירושלים. על אגפי המודיעין, התכנון והמבצעים להיגמל מההרגל להכין את הצבא למלחמה הקודמת, ולהתחיל להיערך לתרחישי עתיד אפשריים בעלי סבירות גבוהה. כלי הניהול הזה, של קבלת החלטות ובניית אסטרטגיה על פי תרחישים, מוכר היטב בעולם העסקי. מי שהביאה אותו לקדמת הבמה בשנות ה-70' הייתה חברת האנרגיה הבין-לאומית Shell, שהצליחה לשרוד את משברי הנפט העולמיים בזכות היערכות מוקדמת לתרחישים "בלתי סבירים". הגיע הזמן שמערכת הביטחון תאמץ מתודולוגיה עסקית-קשיחה זו.

באירופה, השילוב הסינרגטי והמסוכן בין האסלאם הקיצוני לכוחות הפרוגרסיביים הרדיקליים מייצר טבעת חנק מדינית שאיננו יכולים להתעלם ממנה. ראינו זאת לאחרונה אפילו עם ידידות גדולות של ישראל, דוגמת ראשת ממשלת איטליה ג'ורג'יה מלוני, שבחרה לתפוס מרחק ברור מאיתנו - עדות חותכת לעוצמת הלחץ הכלכלי והפוליטי מצד מוסדות האיחוד האירופי שבו היא תלויה.

אין מדובר בחששות תיאורטיים; ההיסטוריה מוכיחה שכל זה כבר קרה בעבר. רבים נוטים לשכוח שהברית האסטרטגית המוכרת לנו עם ארה"ב נוצקה רק לאחר הניצחון המוחץ במלחמת ששת הימים - הוכחה חותכת לכך שבעולם הגיאו-פוליטי, מעצמות מדברות רק עם החזקים. בשנותיה הראשונות של המדינה, וושינגטון נמנעה באדיקות ממשלוחי נשק ואף הנהיגה, יחד עם בריטניה, אמברגו נשק קשוח על המזרח התיכון. השינוי הראשוני החל רק ב-1963, כשג'ון פ. קנדי הסכים לספק לנו נשק הגנתי בלבד בדמות טילי ה"הוק".

אולם גם כשהיו בוושינגטון ממשלים ידידותיים להפליא, משברים מדיניים הולידו מייד אמברגו צבאי. כך קרה תחת הנשיא רונלד רייגן, כאשר הפנטגון השעה את אספקת מטוסי ה-16-F בעקבות הפצצת הכור בעיראק על ידי מנחם בגין; וכך קרה עוד קודם לכן, ב"הערכה מחדש" הכוחנית שהוביל הנרי קיסינג'ר לאחר שישראל סירבה לחתום על הסכם הביניים עם מצרים.

הדינמיקה הזו לא השתנתה: גם הנשיא ג'ו ביידן, ללא ספק ידיד מובהק של ישראל, בחר לעכב משלוחי של פצצות כבדות, כדי לנסות ולכפות את רצונו על מקבלי ההחלטות בירושלים.

במילים אחרות, ארה"ב תמיד השתמשה באספקת נשק כמנוף פוליטי נגד ישראל, גם תחת הממשלים הידידותיים ביותר. דבריו של סגן הנשיא ואנס בהקשר זה לא יכולים להיות ברורים יותר.

הלקח הצרפתי צורב לא פחות: צרפת הייתה ידידתנו הגדולה ביותר בשנות ה-50, חימשה את חיל האוויר במטוסי קו-ראשון, והציבור בישראל שר לה שירי הלל - עד שהמציאות התהפכה עלינו עם החלטתו הצינית של הנשיא שארל דה גול, שהטיל אמברגו מוחלט על ישראל ערב המלחמה ב-1967.

בקצרה, כבר היינו שם. הלקחים הללו הם בדיוק המנוע שדחף אותנו בעבר לבנות תעשיות ביטחוניות מפוארות: התעשייה האווירית, רפאל, תעש (כיום אלביט) ואחרות. זהו המקור שהוליד את טנק ה"מרכבה", שהפך לאחד הטנקים המעולים והמוגנים בעולם, וזהו הבסיס לפיתוח מערכת ההגנה האווירית הרב-שכבתית יוצאת הדופן שלנו, שנמכרת כיום לגרמניה - סוג של סגירת מעגל פואטית והיסטורית עבור העם היהודי.

עם זאת, כמדינה קטנה המוקפת אויבים, תמיד נזקקנו לבני ברית. הברית האסטרטגית עם ארה"ב הייתה ונותרה אחד מעמודי התווך של העוצמה הישראלית, אלא שכעת יש לצקת בה תוכן חדש, באופן שיהלום את האקלים הפוליטי המשתנה בוושינגטון. גם בזירה הזו עלינו לבצע תכנון תרחישים קפדני: בין אם נראה בבית הלבן ממשל רפובליקני בדלני ברוח ג'יי. די. ואנס, ובין אם מועמד דמוקרטי פרוגרסיבי מהאגף השמאלי - התחזיות לעתיד אינן מבשרות טובות.

על רקע זה, היטיב לעשות ראש הממשלה כשהודיע על תוכנית חדשה להחלפת סיוע החוץ מארה"ב בשותפות טכנולוגית אסטרטגית. במציאות הכלכלית והפוליטית הנוכחית בוושינגטון, נשמעים יותר ויותר קולות הקוראים לקיצוץ דרסטי בסיוע החוץ האמריקאי, שישראל היא הנהנית המרכזית ממנו.

במסגרת הפיכחון המדיני החדש, עלינו לייצר חיבורים הדוקים ויצירתיים יותר עם מעצמות המחר באסיה, ובמיוחד עם הודו הצומחת. ברית אסטרטגית עם ניו דלהי - המבוססת על שילוב בין החדשנות הטכנולוגית הישראלית לכושר הייצור התעשייתי האדיר של ההודים, לצד מאבק משותף בקיצוניות האיסלמית, יכולה להוות משקל נגד קריטי ותחליף מעשי לחלקים נרחבים מתלותנו בארה"ב.  במקביל, עלינו למנף את ההייטק הביטחוני שמדינות רבות זקוקות לו ולהפוך אותו גם לכלי מדיני.