שבוע החלפתי טלפון סלולרי. אירוע בחיים שמתרחש אצלי בממוצע אחת לשלוש שנים, וכבר מזמן הפסקתי להתרגש ממנו. באופן כללי, הגישה שלי לטלפון די מזכירה את יחסי לרכב: כלי עבודה. משהו שצריך לשרת אותי באופן יעיל, אמין ואם אפשר לא יקר. לא ממש אכפת לי איך הוא נראה, כיצד הוא ממותג ומה השימוש בו מעיד עליי.
בקיצור, שמתי פעמיי לחנות מקומית של אחת הרשתות הגדולות, בחרתי במכשיר ביניים גנרי, ואחרי דין ודברים קצר עם המוכרים ("נעשה לך דיל טוב. תקבל מטען מיוחד רק ב-80 שקל") סגרנו עסקה. לאחריה, המשכנו לשלב העברת הנתונים מהטלפון הקודם. השלב הזה הוא מבחינתי קריטי, משני טעמים: אחד, התחושה היא שכל עולמי מרוכז בטלפון. ולכן אסור שאפילו פירור מידע אחד יישמט בדרך למכשיר החדש (בפועל, כמובן, רובו המוחלט של המידע מיותר. ועדיין). ושתיים, אין לי מושג איך לעשות את זה בעצמי. ולכן אני תלוי לחלוטין במיומנותם וברצונם הטוב של המוכרים.
אחרי כשעתיים של העברת נתונים, ואז בדיקה עתירת חרדות שלי שהכל אכן עבר, יצאתי מהחנות שמח וטוב לב. הכל נראה תקין, ההתראות מאתרי החדשות צפצפו בעוז, והתפניתי לחשוב על דברים אחרים, שכדי לא לשכוח אותם, נכנסתי ל-notes בטלפון החדש כדי לכתוב ראשי פרקים. אך, אבוי. אין notes! חיפשתי בקדחתנות בכל מקום, ולא נמצא. הצורך העז שלי ביישום הזה התנגש בפחד לצאת בומר, כלומר - עוד יותר בומר, כשאשוב לחנות והמוכר יצביע בזלזול על מה שפספסתי. בסוף נשברתי, ושבתי לשם. המוכר דווקא לא נפנף אותי. התברר שמסיבה כלשהי, שהוא הסביר אבל יצאה מיד מהאוזן השנייה, האפליקציה לא עברה. בכל מקרה - אחרי פחות מדקה היא, יחד עם 284 פתקים ישנים שנכללו בה, כבר שכנו אחר כבוד בטלפון החדש.
שבתי הביתה בתחושת רווחה, שמהר מאוד התחלפה באימה. היות שכל עולמי מרוכז בתוך המכשיר הקטן והאכזר הזה, משהו שמאוד התפתח בשלוש השנים שחלפו מאז ההחלפה הקודמת, הבנתי שכמעט בכל מישור בחיים אני צריך לסנכרן את האדון החדש.
מה שמדגיש את האבסורד: מרוב שהכל פשוט, נגיש, אינטואיטיבי, מתקדם וכו', יש יותר ויותר סיכוי סטטיסטי להסתבכות. אנחנו פשוט שקועים, בכל אספקט, בתוך טכנולוגיה שהכוונה המקורית שלה אולי טובה (וגם חלק מתוצאותיה), אבל מעמידה אותנו בפני יותר ויותר סיטואציות של בלבול וחוסר אונים. בייחוד כשהיא גם כרוכה במענה לא אנושי.
זה משהו שאני חווה באופן קבוע, לא רק בעת החלפת טלפון. הטלוויזיה הביתית נתקעת חדשות לבקרים, כי מישהו לחץ בטעות על כפתור זניח כלשהו בשלט (בדרך כלל, פשוט ישב עליו). ועכשיו, לך תבין איך לעשות undo. המקש החביב עליי בעולם. הרמקול האלחוטי היקר והאיכותי שלי נעלם מדי פעם מרשת הבלוטות, ואני נדרש לכייל אותו מחדש. ובאוטו, האוטו החדש והחדיש שרכשתי, כל לחיצה מקרית במקש משנה לחלוטין את התצוגה בלוח המחוונים, וגורמת לצפצופים מסוג מאיים ולא מוכר.
האם אני אדם מבוגר המפתח חרדה מפני טכנולוגיה? ללא ספק. אבל אולי ייתכן שהחרדה שלי גם מוצדקת, ואני יכול לחוש בה דווקא משום שגדלתי בעידן שבו המוזיקה בקעה ממכשיר מסתובב, והתשובות לשאלות בקעו מפי פקידים? (עם כל הבירוקרטיה האיומה שהייתה כרוכה בכך). ותכלס, האם יכול להיות שלפחות חלק מהטכנולוגיה שאנחנו מכורים לה שירת יותר את מי שפיתח אותה מאשר אותנו?
על הסכין
העונה השנייה של הסדרה "ארבע העונות" (נטפליקס) מהנה מאוד, וזה לא מובן מאליו לנוכח העובדה שאחד משני כוכביה הגדולים כבר איננו, אחרי שדמותו נפטרה בסוף העונה הקודמת (בלי ספוילרים). ועדיין, הסיפור על שלושה זוגות מבוגרים שנפגשים אחת לזמן מוגבל עדיין מצליח לרגש, להצחיק ואפילו לספק כמה תובנות מעניינות על התבגרות.
התרעות פיקוד העורף