נתחיל בתמורה. על פי כתב האישום, נתניהו קיבל סיקור אוהד מאתר וואלה. הערכה מבוססת תהיה כי החשד לכך שאתר וואלה העניק סיקור אוהד לנתניהו - התעורר לאחר פרסום כתבה בעיתון "הארץ", שנשאה את הכותרת: "אתר וואלה בשירות נתניהו". בדיקה זריזה העלתה שלא מניה ולא מקצתיה. אתר וואלה לא רק שלא עמד לרשות נתניהו, אלא בדיוק להפך – הוא היה אחד האתרים הביקורתיים ביותר כלפי מועמד הליכוד לראשות הממשלה בבחירות שעמדו להתקיים באותה תקופה מדוברת.
גם אם הכותרת הייתה מדויקת, ואתר וואלה אכן תמך בנתניהו, איך זה הופך בדיוק לעבירה? כלי תקשורת רבים תומכים בפוליטיקאים רבים. לא רק בעת האחרונה, אלא גם בעת העתיקה. ולא רק בישראל, אלא בכל העולם.
רק לאחרונה קבע בית המשפט כי אף שעשוי להיות לכך ערך חקירתי רב ובעל חשיבות, ולמרות דרישת המשטרה, העיתונאי עמרי אסנהיים מתאגיד השידור הציבורי לא מחויב להעביר את חומרי הגלם מצילומי עדותו של אלי פלדשטיין. ייתכן שבחומרים המצולמים שלא שודרו נמצאים הפיצוח והראיות החסרות עבור המשטרה להשלים את חקירת ההדלפה של צחי ברוורמן בחניון הקריה. ועדיין בחר בית המשפט להגן על העיתונאי ועל מקורותיו, גם אם בחומרי גלם אלה נמצאת הראיה הברורה והחותכת להשלמת התמונה במלואה.
השיקול אם לפרסם ידיעה תקשורתית באופן מיטיב או מזיק, יבש או צבעוני, מסורה לעיתונאי ולכלי התקשורת, ולהם בלבד. עצם הניסיון של מערכת שאינה עיתונאית להתערב או לקטלג סיקור לכאן ולכאן, הוא אירוע שכל עיתונאי ישראל היו צריכים להזדעק נגדו ולצאת חוצץ מולו בכל התוקף. משום מה שום דבר מזה לא קרה.
משטרת ישראל, הפרקליטות, היועמ"ש והפרקליטים המנהלים את התיק לא עירבו אף גורם עיתונאי כלשהו, אובייקטיבי או בכלל, שאליו יוכל בית המשפט להתייחס כגורם מקצועי, ושיוכל לקבוע אם אייטם שעלה באתר וואלה נחשב לסיקור אוהד, עוין או אם מדובר בסיקור שגרתי לגמרי. הם החליטו שכך זה, וזהו. מי הרי יודע יותר טוב מהם. מה הפלא שמתוך 315 מקרים שהוכנסו לכתב האישום, נותרו עשרות בודדות בישורת האחרונה. מה הפליאה על כך שאחרי הגשת כתב האישום, השתנה לפתע סעיף האישום מסיקור אוהד להיענות חריגה. זה היה צפוי מראש, וכך אכן קרה.
נותרה פגישת ההנחיה. על פי כתב האישום, נתניהו הנחה את מי שהיה מנכ"ל משרד התקשורת מומו פילבר להיטיב עם אלוביץ'. אלא שפגישה כזו מעולם לא הוכחה. מאמירה ברורה, הפך במרוצת הזמן האירוע לסימון אמורפי באמצעות הנפת יד. בהמשך אפילו לכך לא הייתה כל ראיה. עד המדינה פילבר, שהיה אמור להעיד על כך שנתניהו אכן הנחה אותו להיטיב עם אלוביץ', טען בעדותו בדיוק את ההפך. שלא היה ולא נברא. בידי הפרקליטות לא היו ראיות אחרות להוכיח אחרת.
אבל הבעיה המרכזית לביסוס התיק הייתה ונותרה ביצוע העסקה. כדי לבסס את טענת ההיענות החריגה, במעט הדוגמאות שעוד נותרו בידי התביעה, הציגו באי כוחה בבית המשפט שורה של התכתבויות ושיחות בין אלוביץ', נתניהו, דוברו ניר חפץ ומנכ"ל האתר אילן ישועה. אלא שכל ראיה כזאת, שניסתה להציג תמונה של ערוצי קשר ישירים בין נתניהו ואנשיו לבין אלוביץ' ושכיריו, לא רק שלא ביססה את העובדה שהייתה עסקת שוחד ביניהם, אלא פעלה בדיוק להפך.
מי שמשלם מיליארד וחצי שקל לבעלי אתר חדשות תמורת סיקור אוהד, לא רק שלא צריך לדבר עם בעלי האתר השכם והערב ולבקש בלי סוף למתן ביקורת, להעלות ידיעות אוהדות או להסיר עוינות – אלא נדרש לשבת רגל על רגל ולראות איך האתר משועבד לצרכיו באופן מלא בלי שיצטרך לומר מילה, לא בבקשה ולא בתחנונים. הרי בדיוק בשביל זה הוא שילם, לא? ועוד סכום עתק, לפי הטענה.
ואז קרה דבר מדהים. אלפי אנשים, אולי עשרות או מאות אלפים, ששמעו במשך שנים בכלי התקשורת שהם צורכים, שנתניהו שיחד איש עסקים תמורת טובות הנאה תקשורתיות; אחרי שהניפו שלטים בצמתים מרכזיים בירושלים ובתל אביב של נתניהו במדי אסיר, כשהמילים "שוחד, מרמה והפרת אמונים" כבר התנגנו בפיהם כמעט אוטומטית מדי ערב - גילו יום אחד השבוע שעבדו עליהם. שבכל פעם שעלה כתב משפטי לשידור בהכריזו בפאתוס כי היום החולף בבית המשפט היה הרסני לנתניהו, כיוון שהוא ביסס עוד יותר את האישומים נגדו – הוא פשוט שיקר להם. ושהאמת היא שהתיק בעצם קרס. יום אחרי יום, עדות אחר עדות. עד שלא נותר ממנו כלום.
החבורה הזאת תצטרך להעניק הסברים לפרקליטי נתניהו איפה היו כשהתקבלו ההחלטות בתיקים, מה ידעו ומה לא, איך טיפלו בזמן אמת בעבירות פליליות שביצעו החוקרים, לרבות השתלת אמצעי האזנה לא חוקיים, ועוד ועוד. ההצגה רק בראשיתה. יהיה זה צחוק הגורל, אם אלה שניסו כל שביכולתם להפיל את נתניהו בכמה מערכות בחירות, יהיו אלה שיעשו לו את הקמפיין במערכת הנוכחית. אולי אפילו יעניקו לו את הניצחון.
ההחלטה של בנט, כבר מהרגע הראשון שאחרי האיחוד, לשים רק את עצמו בפרונט, להתבלט עד כמה שאפשר ולהחביא לגמרי את לפיד – השיגה בדיוק את האפקט ההפוך. מפלגה ששמה למרבה האבסורד "ביחד", הפכה להצגה של איש אחד ולא שידרה אמינות, וזאת בלשון המעטה. במקום תקווה לבנה והנהגה מאוחדת, הלכה וקיבלה מפלגתם דימוי של מפלגת נוכלים. כאלה שמנסים להסתיר, לתחמן, להונות את ציבור מצביעיה. כי איזה הסבר אחר יש לקמפיין שמעלים בכוונת מכוון את מי שאמור להיות מספר 2 ושותף בהנהגה?
כשהשיק את "בנט 2026", עמדה מפלגתו הלא־קיימת על בערך 30 מנדטים בסקרים. היום, אחרי האיחוד, ואחרי שהמפלגה כבר קיימת ובועטת, היא מתקרבת בצעדי ענק לחד־ספרתי מביש.
גם חילופי המסרים התזזיתיים מעידים על עגמומיותה העכשווית. מקמפיין "ראש המפלגה הגדולה" ו"גוש בנט", כפי שקיווה ראש הממשלה לשעבר שיכונה מחנה האופוזיציה, הוחלף המסר ל"רק איש ימין יכול לנצח את נתניהו". מקמפיין נגטיב בולט, עברה המפלגה בשבוע האחרון, בצר לה, למפלגת פוזיטיב עם תוכניות עבודה והרמת ערך ה"תקווה" לראש מעייניה.
אבל נראה שיותר מכל, מסרים סותרים ומבולבלים אלה נועדו רק לדחות את הקץ, שכנראה כבר ידוע מראש. ביחד כבר לא תתרומם, היא רק תלך ותקרוס. כשמחנה השמאל מגלה את איזנקוט ועובר אליו בהמוניו, ונתניהו כבר מכוון את חיצי הליכוד ישירות לעברו תוך התעלמות בוטה, כמעט אכזרית, מבנט ומחברו הנסתר – תקומה ושיקום כבר לא ייראו באופק.
הקטע הוא שלמרות הדיווחים המוכחשים על פרידה מתוכננת שתבוא מצידו של בנט, דווקא לפיד יכול להיות המרוויח הגדול שלה אם אכן תתרחש. ליו"ר יש עתיד, על כספה ומטות השטח שלה, יש עוד תקומה אם המפלגה תרוץ לבד. עם מיתוג נכון ועזרה מחברים בגוש, היא יכולה לצלוח את אחוז החסימה ואפילו להפתיע. לבנט, לעומת זאת, אין תקומה לבד. אין לו לא קהל, לא שטח ולא ממון. לא בימין ולא בשמאל ולא במרכז. פרישה מלפיד פירושה מפלה קולוסאלית.
גם בימין לא רגוע. עלייתו האחרונה בסקרים של בצלאל סמוטריץ' מרחיקה את האפשרות שיתאחד עם איתמר בן גביר, וגם מורידה את הסיכוי של עופר וינטר להתמודד במסגרת עצמאית. אם יתמודד, אחד מהם - הוא או סמוטריץ' – כמעט בוודאות ייפול. אין מקום לשניהם בצפיפות הצד הימני, ואחוז החסימה מגרד השחקים.
זו בדיוק הדילמה של גלעד ארדן, שעושה קולות של מתמודד, אבל עדיין מהסס לעלות על המגרש. בעודו מחשב את צעדיו לפנים, נאלץ בכיר הליכוד לשעבר להתמודד עם צרות לא פשוטות מבית, שלמעשה טרם קם, כששניים מאלה שעשויים להצטרף אליו רואים עצמם מועמדים למקום השני ברשימה – יוסף חדאד, פעיל ההסברה הערבי־נוצרי שעושה חיל באולפנים; ועליזה בלוך, ראש עיריית בית שמש בדימוס, שמתעקשת גם היא על המשבצת הבכירה.
איחוד שדווקא כן הולך ומתגבש הוא של בני גנץ עם דדי שמחי. בניגוד לבנט ולפיד, השניים מתכוונים להקים הנהגה משותפת כשגנץ מספר אחת, אבל ראש הקמפיין יהיה דווקא שמחי. השניים זיהו כי אף שגנץ הוא שמביא את המפלגה ואת המימון, את הקולות כנראה יכול שמחי להביא טוב יותר. במיוחד כשההנחה הרווחת של כלל המפלגות, מהליכוד ועד אביגדור ליברמן ובנט, היא שקולות ימניים כאלה ואחרים הם שיכריעו את המערכה הקרובה. השאלה הגדולה היא לאן ילכו, אם בכלל.
אחת הבעיות שבהן נתקל הצמד היא עם החיבור של יועז הנדל, שעימו הם מנהלים מגעים מתקדמים. הנדל מתעקש לא לבוא לבד אלא עם מפלגת המילואימניקים שהקים, כדי לאפשר לעצמו חופש פעולה ביום שאחרי הבחירות והקמת סיעה עצמאית בכנסת ללא צורך להתפלגות הדורשת לפחות שליש סיעה. הכנסת מפלגה נוספת לתוך הרשימה לכנסת תהפוך את המבנה שלה למעשה לתלת־ראשית, מה שעשוי לחולל בעיות כבר במהלך הקמפיין, ועוד יותר מכך - אחרי הבחירות, כשהנדל עשוי למעשה לנצל את היחידה העצמאית בראשותו לניהול מו"מ קואליציוני נפרד, במקרה שיחליט לעשות כן.
אם מוסיפים לזה את ההיסטוריה של הנדל, חוסר יכולתו לשמור על המסגרות שהביאו אותו לכנסת ועבר עשיר של פילוגים וסכסוכים, הדילמה שלהם אף קשה יותר. להתנהל עם מפלגה דו־ראשית זה גם ככה אתגר לא פשוט, בטח במפלגה עם שלושה. כשמוסיפים למשוואה את העובדה שהראש השלישי הוא דווקא של הנדל, מעורר הדבר תהייה קשה אם כאב הראש הזה שווה את הערך המוסף, ככל שקיים, שיביא עימו הנדל, בהצטרפותו לרשימה שהאתגר הראשון שלה הוא בכלל לעבור את אחוז החסימה.
התרעות פיקוד העורף