דמיינו לכם בעל מתעלל. הוא מפעיל נגד אשתו ונגד ילדיה (חלקם משותפים, חלקם ילדיה מנישואים קודמים) אלימות מילולית וכלכלית קשה, משפיל את אשתו, לועג לה קבל עם ועדה, שם יד על משכורתה ומחלק אותה לפרחחים שמעריצים אותו וצועקים בקולי קולות שהוא גבר־גבר ושכל שאר הגברים בשכונה הם סתם גמדים. את ילדיה הוא שולח לצבא, ולפרחחים שלו מסדר פטור. רשימת מעלליו ארוכה, אז בסופו של דבר - אצל האישה כלו כל הקיצין והיא פנתה לבית המשפט. הדיון נקבע לסוף אוקטובר.
הבעל מתעלם מהתביעה שהוגשה נגדו, וממשיך כאילו כלום. לבסוף, שליח מדביק לו את המעטפה עם המסמכים לדלת, ובמקביל השכנים מספרים שלאחר הגירושים בסוף אוקטובר האישה תתחתן. יש לה כבר מועמד, קצין וג'נטלמן. הבעל, שעד לאחרונה חי בהכחשה מוחלטת, מגלה סוף־סוף כי שליטתו באשתו ובבני המשפחה מוטלת בסכנה, וכי הכיסא מתנדנד תחתיו. במוצאי שבת הוא מכנס את בני המשפחה ומודיע כי החליט למחול לאשתו הסוררת ולנהל איתה ועם כל הילדים, כולל ילדיו החורגים, משפחה למופת. משפחה גדולה, בלי ברוגז, בלי חרמות. כי ככה מתנהג אב שהיה מבוגר אחראי. בעצם, כך נהג לאורך כל הדרך, אבל מה לעשות שהאישה מסרבת למלא את תפקידה. כל האשמה על המשבר במשפחה רובצת עליה, בהיותה אישה מורדת. היא והחרמות שלה.
שתי מטרות טקטיות סימן נתניהו כשיצא בקמפיין "אני אקים ממשלה לאומית רחבה". הראשונה, לעורר מחדש ולקבע בתודעה את אגדת החרם. השנייה, לעודד הקמת מפלגות במתכונת בני גנץ, תוך ניסיון להחיות (פוליטית) גם את גנץ המקורי.
סיפור שהצליח נתניהו לקבע בתודעה, כולל אצל מתנגדיו, הוא סיפורה של אישה מורדת. באפריל 2019 חלקים ניכרים בחברה הישראלית ונציגיהם במערכת הפוליטית גמרו אומר להחרים את המנהיג הלאומי האולטימטיבי, בגלל העלילה הזדונית שהערימה עליו הפרקליטות. מאז לא מצליחה ישראל להיחלץ ממשבר פוליטי עמוק. אישה עקשנית מסרבת להכיר בסמכות בעלה, ומרדנותה היא שורש כל הצרות. גם הפעם אחרי הבחירות צפוי תיקו, כשלגוש האופוזיציה אין רוב ללא מנסור עבאס, ואת הליכוד בראשות נתניהו מפלגות האופוזיציה ממשיכות להחרים.
אז זהו, שהנרטיב שקרי. מאז אפריל 2019 ארבע פעמים עמדה לבנימין נתניהו אפשרות להקים ממשלת אחדות. בכל פעם דחה את האופציה ובחר בגוש. ההזדמנות הראשונה הייתה בנובמבר 2019. בבחירות שנערכו בספטמבר באותה שנה הליכוד סיימה את המרוץ עם 32 מנדטים, כחול לבן, בראשות גנץ ויאיר לפיד - עם 33. נשיא המדינה דאז רובי ריבלין הציע מסלול פשרה קלאסי, הגיוני ופשוט: שתי המפלגות הגדולות יקימו ממשלת אחדות במתכונת ממשלות יצחק שמיר-שמעון פרס ב־1984 וב־1988. ראשי המפלגות יכהנו כראשי ממשלה ברוטציה, והממשלה תתבסס על 65 מנדטים, תקבע קווי יסוד, ולאחר מכן שותפות נוספות שקווי היסוד מקובלים עליהן יוזמנו להצטרף.
לפיד וגנץ הביעו את נכונותם לקבל את פשרת הנשיא. חרם "רק לא ביבי" נשבר אם כן בנובמבר 2019. מי דחה את פשרת ריבלין? נכון, נתניהו, שסירב בתוקף לנהל מגעים קואליציוניים עם כחול לבן ללא השתתפות המפלגות החרדיות ומפלגתו של בצלאל סמוטריץ'. רק עם הגוש, הוא התעקש וקבר ממשלת אחדות בטרם נולדה. ישראל חזרה לקלפי.
ההזדמנות השנייה הייתה במרץ 2020. על רקע מגפת הקורונה, גנץ שבר את האיחוד עם יאיר לפיד והצטרף לממשלה בראשות נתניהו. אריה דרעי, כשושבין הקואליציה, התחייב שנתניהו יכבד את הסכם הרוטציה. אבל הממשלה שקמה הייתה ממשלת אחדות רק על הנייר. היא התבססה על גוש ליכוד־חרדים. לא בכדי נתניהו העדיף את יהדות התורה על 7 המנדטים שלה, על פני סיעת ימינה של בנט (6 מנדטים). משה גפני התרברב: אלה היו המגעים הקואליציוניים הכי קלים, פשוט הגעתי עם רשימת הדרישות וקיבלתי את הכל. ההמשך ידוע: נתניהו סירב להעביר תקציב ופירק את הממשלה תוך שנה, כדי לא לקיים את הסכם הרוטציה.
ההזדמנות השלישית הייתה בדצמבר 2022. גוש הליכוד־חרדים־חרד"ל גרף 64 מנדטים, ב־1988, בימיו של שמיר, הליכוד והשותפות הטבעיות מנו ביחד 65 מנדטים. כשהסיעות החרדיות הציבו דרישות מרחיקות לכת, שמיר העדיף להקים ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה. נתניהו יכול היה לפנות ללפיד, שקיבל 24 מנדטים, לאביגדור ליברמן, לגנץ, ולהגיד "בואו, אחרת איאלץ להקים ממשלה קיצונית". שמיר בחר ב־1988 בשיקול דעת לאומי ובאחריות, ונתניהו בחר ב־2022 בגוש.
ההזדמנות הרביעית הייתה מכורח הנסיבות המחרידות של טבח 7 באוקטובר. גם לפיד וגם ליברמן הביעו נכונות להצטרף לממשלה. ליברמן התנה את הצטרפותו בחברות בקבינט המדיני־ביטחוני. תנאי הגיוני בהחלט. מה הטעם להצטרף כעציץ? לפיד התנה את הצטרפותו בסילוקם של איתמר בן גביר וסמוטריץ' מהקואליציה, משום שהשניים הפריעו לניהול המלחמה. לפיד הבין שכל מפלגה שתצטרף, ללא שינוי הרכב הקואליציה, תהיה בטלה ב־64, כפי שקרה לגנץ, שהצטרף על תקן עציץ. נתניהו שוב בחר בגוש.
אם כן, לא אחת ולא שתיים - ארבע פעמים היה יכול נתניהו להקים ממשלת אחדות או ממשלה רחבה. בכל צומת, בחר במסלול חלופי. מאז נובמבר 2019, דווקא נתניהו הוא שמחרים ממשלות רחבות. אין ממשלת אחדות עם גוש הליכוד־חרדים־חרד"ל - ואין גם ממשלה רחבה. נתניהו מחרים כל קואליציה שקולה. מסיבותיו האישיות הוא מתעקש על הגוש.
בעבר, בטרם הפך לאבו יאיר, העדיף נתניהו ממשלות רחבות. מאז שינה את עורו. כעת הוא מדבר על "ממשלה לאומית רחבה" כברירת מחדל, לאחר שהפנים שהגוש שלו צועד לקראת תבוסה מובטחת. מכיוון שאין לו דרך להעביר קולות ממפלגות האופוזיציה למפלגתו, נתניהו מנסה ליצור פיתיון ולמשוך קולות ממפלגות האופוזיציה למפלגות דמה, שיבטיחו לבוחר אחדות בדיונית בראשותו. רשימת כלאיים מוזרה שמשלבת את גנץ, יועז הנדל ודדי שמחי עשויה לזכות מפירות הקמפיין שבו פתח נתניהו ב־6 מנדטים, כך על פי אחד הסקרים. אלא שמפלגות חדשות, שנקודת התחלתן היא 5־7 מנדטים בסקרים, יכולות להידרדר ביום הדין אל מתחת לאחוז החסימה. מבחינת נתניהו, גם זו לטובה: לכל הפחות מפלגה כזאת עשויה לשרוף מנדט או שניים של תומכי האופוזיציה ולמנוע מהן 61 מנדטים.
נתניהו נוהג כאביוזר מהספר. מבטיח הבטחות, אבל ממשיך באלימות מילולית וכלכלית כלפי האישה. מדבר גבוהה־גבוהה על ממשלה רחבה והסכמה לאומית בסוגיות הכואבות, אך ממשיך בכל הכוח לקדם את חוקי המהפכה המשפטית מבלי לפספס אף חוק מהחבילה. באוקטובר יתנהל דיון בתיק הגירושים שלו. נתניהו מנסה להציג מצג שווא כאילו ההחלטה בידיו. כאילו רק הוא יכול לתת למדינת ישראל גט ולאפשר לאישה המורדת ללכת לדרכה.
בעל אביוזר הוא סרבן גט קלאסי. אבל בנימין נתניהו לא נשוי למדינת ישראל באמצעות חופה וקידושים. החוק קובע כי הנישואים הם אזרחיים, כדרך הדמוקרטיה המערבית. לבוחר יש זכות מובנית לפרק את החבילה. זה לא מרד ולא חרם. זאת החלטה דמוקרטית.
התרעות פיקוד העורף