השבוע התרחשו שני אירועים שהיו אמורים למלא בגיל, בגאווה ואולי גם בהתרוממות רוח את המחנה "הנאור" בישראל. האחד - הסכם המסגרת עם לבנון, שנחתם בשישי שעבר בוושינגטון. ללא ספק, הסכם היסטורי, שנחתם אחרי יותר מ-40 שנה מההסכם הקודם עם לבנון. השני - החלטת הממשלה מיום ראשון, שחתמה דיון של דורות והכירה ברצח העם הארמני.
ובכן, כשהשבוע סוף-סוף זה קרה (גילוי נאות: מי שהביא את הצעת ההחלטה לממשלה הוא אישי, שר החוץ גדעון סער), נעלמו ונאלמו מנהיגי המחנה "הנאור" בישראל. עקבותיהם נעלמו. בלעה אותם האדמה.
גם ב-2020 התהדר לפיד בציוץ, שלפיו כמו בשנים קודמות הגיש הצעת חוק להכיר ברצח העם הארמני, "כי זו חובתנו המוסרית כמדינת היהודים. הגיע הזמן שהממשלה תעשה את הדבר המוסרי והנכון". ומי כלפידנו יודע לקבוע מהו הדבר הנכון (גם אם לא בהכרח לעשותו).
ללפיד יצא (זמן קצר אומנם) לכהן כראש הממשלה וגם כשר חוץ וראש ממשלה חליפי. כבנו של ניצול שואה העדיף ביקור ביד ושם על ביקור בכותל עם תחילת כהונתו. אף על פי כן, נמנע לפיד, כשהיה יכול, מעשיית המעשה "המוסרי והנכון", כדבריו. קורה. אבל מה הפריע לו השבוע לפרגן בקטנה, כשממשלת ישראל קיבלה את ההחלטה שהוא הטיף לה שנים, גם אם לא ביצע בעצמו?
לברך על המוגמר
אבל לפיד לא לבד. כמוהו התאיידו גם שאר ראשי מפלגות האופוזיציה - בנט, יו"ר ביחד, גדי איזנקוט, יו"ר ישר!, ויאיר גולן, יו"ר הדמוקרטים. לא מדובר בעניין שולי. מדובר בדיון ציבורי שנמשך דורות. לאן נעלמו ומדוע נאלמו אלה שבמשך כל ימות השנה מתיימרים לדבר בשם הנעלים שבערכים?
גלאון כמובן הוסיפה חטא על פשע כשכתבה, בלי להתבייש, כי "זו (ממשלת ישראל) ממשלת פושעי מלחמה... ארכיטקטים של טיהור אתני והרעבה המונית". דיבת הארץ בעיתון "הארץ". ממשלת ישראל מתייצבת לצד האמת ההיסטורית (מה שלא עשתה מעולם אף ממשלה שבה הייתה מרצ), אבל לגברת גלאון הרבה יותר חשוב לנצל גם שעה זו להפצת השקרים נגד מדינתה. ספק אם ארדואן היה מנסח זאת טוב ממנה.
גלאון וחבריה מאשימים את הממשלה בכך שההכרה ברצח העם הארמני על ידי הטורקים היא בכלל לא עניין שקשור לערכים (שהרי ערכים זה רק אצלם בטאבו), אלא זו "הכנסת אצבע בעין של ארדואן". אז למה אתם לא עשיתם זאת כשיכולתם - מטעמיכם הערכיים, הנעלים והנשגבים? איך יישמתם אותם?
ונניח, רק נניח, שהחלטת הממשלה השבוע מקורה במניעים שאינם מספיק נעלים לטעמכם (כי ידוע שהערכים הם שלכם, ולמחנה האחר יש רק יצרים אפלים ואינטרסים מפוקפקים) - מה אכפת לכם? אם הטפתם לעשות מהלך מסוים במשך עשרות בשנים - מדוע אינכם יכולים לברך על כך כשהוא נעשה סוף-סוף?
פוזיציה של האופוזיציה
הוא הדין גם לגבי הסכם המסגרת שהושג עם לבנון. אם ארה"ב מסכמת עם איראן משהו שנוגע ללבנון - באופוזיציה מתגוללים על הממשלה ועל בנימין נתניהו. אבל אם ממשלת ישראל ונתניהו משיגים את ההסכם החשוב הזה, בתיאום עם ארה"ב, האופוזיציה מתקשה לפרגן, גם לא "רק מילה טובה או שתיים, לא יותר מזה".
מה לעשות ששני ההסכמים שהושגו עם לבנון, גם הסכם המסגרת השבוע וגם ההסכם של ממשלת בגין בשנות ה-80, לא קרו בתקופת המחנה הנאור והמואר? כאז גם היום, הם לא הצליחו לפרגן לממשלה. התגובות נעו בין חמיצות להתפתלות.
מיודענו לפיד חבש את כובע הפרשן וכתב שההסכם עם לבנון סותר את ההסכם עם איראן. שהם מושכים לכיוונים אסטרטגיים הפוכים. ממש גילה את אמריקה, תרתי משמע. בעקבות ציוצו טען העיתונאי והפובליציסט אייל עופר ברשת x שהוא בטוח שזו מקריות, אבל הציוץ של לפיד כמעט זהה לשני ציוצים של הלוביסטים האיראנים טריטה פארסי וסוהראב אהרמי.
איזנקוט הגיב בכך שההסכם הוא התפתחות חיובית, אבל יש לנו עסק עם ארגון רצחני עם תפיסה קיצונית וגיבוי איראני. וואללה, גילה את חיזבאללה. רק חבל שנטש את הממשלה לפני חיסול נסראללה.
גולן אמר שההסכם הוא אחיזת עיניים, וכי הוא לא יספק ביטחון לתושבי הצפון. מעניין, בדרך כלל הוא מחפש את "הרגל המדינית" ומרבה להטיף על כך. אף שחיפשתי, לא הצלחתי למצוא התייחסות (כלשהי) - טובה, רעה או חמוצה - של בנט להסכם.
מה יותר משני האירועים המרגשים הללו - ההכרה הישראלית ברצח העם הארמני וההסכם עם לבנון - היה אמור לעשות בייחוד להם ולתפיסותיהם את השנה? ואם לא את השנה - אז את החודש, ואם לא את החודש - את השבוע? אבל הם נותרו בחמיצותם. למה, אתם שואלים? יש רק סיבה אחת: כי הם לא הצליחו לעשות את זה, אלא הצד השני. ערכים אין כאן. פוזיציה של האופוזיציה על מלא.
התרעות פיקוד העורף