מעולם לא היה כדבר הזה במדינת ישראל. כשמדברים על "נרמול", זהו כנראה הנרמול המפחיד והמדאיג ביותר האפשרי – התרגלנו. בישראל מדווחים על מעשי הרצח הללו כאילו מדובר במדינה רחוקה. "החברה הערבית" נשמעת כמו מדינה אחרת – שכנה, אבל שונה. אנחנו מסתכלים עליה מרחוק, מצקצקים בלשוננו, מזדעזעים, אבל ממשיכים בסדר היום, כי מדובר בסך הכל בחברה הערבית.
מובן שזו שטות מוחלטת. התעלמות מסכנה לחברה הישראלית כולה – היהודית והערבית כאחת. אנחנו יודעים שבמציאות אין קו צהוב/ כחול/ ירוק או כל צבע אחר שמפריד בין החברה הערבית לחברה היהודית. זו חברה אחת. יש קו אדום, והקו הזה חל על כלל אזרחי ישראל.
אם שכחתם שכולנו פה ביחד, סימן שלא הייתם לאחרונה במרפאה ופגשתם את הרופאה הערבייה או את האח, עובד התחזוקה, המורה בבית הספר, העמית באוניברסיטה, המוכר בחנות או עובד הבניין. רבים מהם ערבים, כולם ישראלים, כולם חוצים יום־יום את הקווים הבלתי נראים הללו. רובם ככולם חוזרים הביתה ואינם יודעים אם מחר בבוקר יחזרו לעבודתם, כי ייתכן שהאורבים כבר נמצאים על מפתן ביתם, או שטמנו מטען במכוניתם.
התרגלנו למעשי הרצח הללו, ואנחנו מתייחסים אליהם כאילו היו דבר טבעי ומובן מאליו. נרמלנו את מעשי הפשע האלה, כאילו היו שמש שזורחת במזרח ושוקעת במערב יום־יום. יש בנו שמקשקשים על "תרבות ערבית" או על "מסורת של נקמת דם", וכמובן מדגישים ש״אנחנו שונים מהם״. אז בשביל להדגיש זאת, כדאי לציין שמעשי הרצח פוגעים, כפי שניתן לראות, גם בחברה הישראלית כולה. בין שלושת מעשי הרצח של יום רביעי בבוקר, אחד התרחש בין שני יהודים, כך שכדאי להפסיק את ההפרדה המלאכותית ואפילו הגזענית הזאת. התופעה הזאת כובשת את כל החברה הישראלית, ללא גבולות.
העיסוק בשאלה כיצד זה התחיל ולמה - הוא מרתק בפני עצמו. מסמנים את שנת 2018, לפני שמונה שנים, כשנת מפנה שממנה המספרים רק עולים בהתמדה. מומחים חברתיים מצביעים על האבטלה של הצעירים בחברה הערבית, אחרים יתרצו זאת בשחיתות כלכלית ובמכרזים ציבוריים שפרוצים לכל עבר, ומומחים ביטחוניים יצביעו על ההברחות מחוץ לגבולות המדינה של כלי נשק ואמצעי לחימה, ועל הגניבות בתוך המדינה של האמצעים הללו מהצבא וממקורות אחרים.
מעל השניים הללו נמצא כמובן ראש הממשלה, "מר ביטחון". ובכן, כדאי אולי להסביר גם לראש הממשלה שהביטחון איננו רק על גבולותינו ומחוצה להם, אלא גם בתוך גבולות המדינה. הביטחון האישי של אזרחי ישראל נפגע אנושות. לא שמעתי את ראש הממשלה מתייצב בראש המאבק בפשיעה ומבטיח לאזרחי ישראל שיסיר את האיום הקיומי הזה מעל חייהם. כן, איום קיומי. כי אם אינך יכול לקום בבוקר ולפתוח את יומך בשקט וברוגע, ואם את אינך יודעת מה קורה לילדים בבית הספר, ובסוף היום לא ניתן לצאת לקניות או לחברים – זוהי סכנה לתפקודה ולחייה של החברה הישראלית כולה.
המשטרה מנסה כעת לגלגל את תפוח האדמה הלוהט הזה למגרשו של השב"כ. הם טוענים שלשב"כ יש אמצעים טכנולוגיים ויכולות שאין בידי המשטרה. זה נכון, אבל הגדרת תפקידי השב"כ איננה כוללת מלחמה בפשע. כל ניסיון להרחיב את יעדיו ומטרותיו של השב"כ ראוי לדיון יסודי ועמוק. מי שמכניס את השב"כ לתוך עניינים אלה, עלול למצוא את עצמו במדרון חלקלק שממנו יהיה קשה לחזור.
לא במקרה, מערך הייעוץ המשפטי לממשלה והפרקליטות חוששים להפקיד בידי השב"כ את המטלה הזאת, וטוענים במקביל כי בידי המשטרה יש כלים מספיקים למאבק. היא צריכה מוטיבציה, רוח קרב. את המוטיבציה מקנים המפקדים וראשי המערכת. אם הם אינם בוערים באש הזו, מובן שהפקודים שלהם אינם חותרים לעימות ולהכרעה של כנופיות פשיעה שמשתוללות באופן חופשי.
מעבר לכל הדברים הללו, טמונה סכנה נוספת. הציבור הערבי ברובו הוא ציבור שוחר שלום, ואפילו אחרי 7 באוקטובר והשלכותיו, שזעזעו את המזרח התיכון ואת ישראל, ערביי ישראל נשארו שקטים והמשיכו בחייהם. אבל אי אפשר להתעלם מאותה תסיסה שמתרחשת בתוך החברה הזו, ושסימניה החיצוניים הם מעשי הרצח והחבלה בינם לבין עצמם.
תיתכן מציאות שבה ביום אחד אלפי כלי הנשק שמצויים באופן חופשי ביישובים הערביים, יחד עם נושאי הנשק וכמובן הידע והניסיון שנצברים בכל יום, יופנו בצורה מאורגנת כלפי החברה הישראלית. זוהי מעין מחתרת שרוכשת בהדרגה יכולות ארגוניות ומפגינה תחכום ויצירתיות, לצערנו - לכיוונים הרסניים ואלימים, אבל היא כבר קיימת.
ישראלים שחוששים מפלישה מבחוץ עלולים למצוא את עצמם מופתעים מתוך הבית המשותף שלנו עצמו. ישראל עומדת לפני הכרעה: היא חייבת להעמיד את הפשיעה ומעשי הרצח בחברה הערבית בראש סולם העדיפויות שלה. אנשים שאינם מרגישים בטוחים בביתם, לא יישארו בו. זה נכון לגבי יהודים, וזה נכון לגבי ערבים.
מי שמנסה להרגיע ולומר שהסיר את האיום האיראני או את שלוחותיו ברחבי המזרח התיכון, מוטב שיתמקד קודם כל בסכנה המיידית והקרובה, ושלא יגיד אחר כך ש"לא משכו לו בשרוול" או "לא העירו אותו בבוקר". הנה, השעון המעורר כבר צלצל.
התרעות פיקוד העורף