בנט ומשחקי הכיפה שלו לא מכרו סחורה אחידה. ראש ממשלה חילוני כמו איזנקוט, עם בנט מספר 2 כחובש כיפה גמישה, הוא מצגת נכונה יותר עבור המחנה הליברלי-דמוקרטי. אפילו למתנחלים של הימין הרך זו ברירה נכונה יותר, וכי מה בעצם רוצה השדרה המרכזית של המתנחלים (לא זיני ושות', המשיחיים) אם לא לחזור ל"יחד" עם החילונים של הקוקו והסרפן, הדובון והסנדלים (ואולי אפילו להיות כמותם). כמו שאני קורא אותם, הם לא מגלים התלהבות בשותפות עם הרקב הממשלתי והתבוסות הצבאיות.
בנט כמנהיג היה אמור להתאים להם, אבל הקומון סנס הדמוקרטי-ליברלי בחר באיזנקוט. עכשיו נראה את בנט, גם כמספר 2, מביא כאיש אחד לגוש השינוי את הסרוגים של "הרבעון הרביעי" לקואליציה שרובה חילונית, וחלקים ממנה תומכים במו"מ ובהסדרים עם השכנים, כולל עם הפלסטינים בגדה. לא עכשיו, אפילו לא למחרת הבחירות, אבל זה הכיוון – או פשרה או מלחמת נצח.
זו הדמוגרפיה, טמבל
מה שברור הוא שהמרכיב הדמוגרפי לעתיד לבוא הוא לטובת ממשלות הימין. מה שמאפשר לממשלת השינוי הליברלית-דמוקרטית, אם וכאשר, חמסה-חמסה, לבנות קונסטרוקציה קנטונזית (לא פשוט, אבל יש היתכנות), שמאפשרת לזרם הליברלי-דמוקרטי סוג של אוטונומיה כדי להגן על ערכיו מול מדינה מידרדרת דמוגרפית ומנטלית לימין חרדי, משיחי ופשיסטי.
הבחירות כיום הן משחק של הגדולות שיוכרע על ידי הקטנות ועל ידי כמה נעלמים. בעיקר סרבני קלפי (כמעט 30% בבחירות הקודמות) וכל מיני מבולבלים, כועסים ומהגרים פנימיים, שתעתועי הבחירות עבורם הם עוד סצינה של שיגעון קולקטיבי שמתחוללת אי שם מעבר לסף דלת ביתם. הפעם, בסייעתא דשמיא שהמטירה עליהם מטחי טילים, נדמה שניתן להזיז אותם במסרים ברורים בכיוון של הסדרים במקום הלוויות.
תנא דמסייע
אחת מתופעות הלוואי המסוכנות והמטופשות היא צמיחה קיקיונית של מפלגות וארגוני לכאורה שוחרי שלמות העם, שהם למעשה צירוף מסוכן של נוכלים, טיפשים וציניקנים, שמנצלים תמימות של מצביעים שימושיים. כל מיני פוליטיקאים נזילים שקוראים ליחד ולאחדות ומשמשים פרוקסי של הימין.
באחדות ויחד הכוונה היא לא לתקוף עכשיו, במהלך קמפיין הבחירות, את הממשלה והימין. הרי אי אפשר להתגולל על הממשלה אם אנחנו הולכים לחיק החמים של היחד וחומת הברזל של האחדות. זהו ניצול ציני של שאיפה טבעית ותמימה לאחדות העם הכה מפולג. באמיתי הם משחקים לידיים של מושחתי נתניהו, אספסוף בן גביר והזאבים בכיפה הסרוגה של סמוטריץ'.
הבחירות הנוכחיות מחייבות מאבק באחראים למצב הקיים, שבלעדיו אין חשבון נפש אמיתי. שוחרי האחדות נדרשים לענות על השאלה מי ומה גרמו לאי-השוויון בנטל ולקרע בעם שהם מתיימרים לגשר עליו. ומי ומה גרמו לעוול הנשיאה בנטל ולקורבנות החינם. החבורה הזו אומרת שהם ינהגו באחריות, אם וכאשר יהיו בטוחים שלא יעברו את אחוז החסימה.
דא עקא, בחיים הפוליטיים בישראל יש קבוע אחד שלא משתנה: אם יש לך מאגר קולות ואתה לא מהוון אותו – אתה פראייר – ויישום העיקרון הזה הופך את "מנהיגי האחדות והשוויון" מטריבונים עממיים לקבלני קולות.
והם לא היחידים. לפתע קפצה מזכירות התנועה הקיבוצית וחברה לקיבוץ הדתי במבצע של "אחדות" התנועות הקיבוציות על בסיס נוסטלגי של שותפות חקלאית יישובית. תרגיל משונה שהמשמעות שלו היא הלבנת המתנחלים בימים שבהם יש חשיבות מכרעת להבנת "תרומתם" לעיצוב המדינה של היום ובייחוד של העתיד.
הבדיחה היא שבתנועה הקיבוצית יש 259 קיבוצים, ובקיבוץ הדתי יש 24 כולל מושבים שיתופיים. בעידן ההרחבות השכונתיות בקיבוצים (בוועדות הקבלה לא שואלים שאלות פוליטיות ישירות), ועם קץ האידיאולוגיה הפוליטית בתנועה הקיבוצית עצמה, לך דע מה יהיו תוצאות ההצבעה של ה"יחד" החדש.
התרעות פיקוד העורף