בימים אלה אמנם אין מה לזלזל בגינויים לתופעות בזויות, כי גם אלה לא תמיד מגיעים כשקיים איזשהו אינטרס פוליטי לשתוק. אבל מה יועילו הגינויים, אם הכספים ימשיכו לזרום? רב שמקבל מימון מהמדינה, כמו כל אדם בשירות הציבורי, אמור לעמוד בציפיות מסוימות. חופש הביטוי קיים עבור כל אדם, אבל זה לא אומר שאין מחיר על התבטאויות מופרעות. מדינה שפויה ובריאה הייתה מרימה יד ואומרת - עד כאן. כשאין מחיר - התופעות רק מחריפות.
הבעיה המרכזית היא שאין פה שום טעות או תקרית חריגה. זו השיטה: לשתוק נוכח מה שפעם לא היה עובר בשום אופן, או במקרים ממש קיצוניים (כלומר במקרים שעלולים להזיק פוליטית) – לעשות טובה ולהוציא גינוי. אבל הכסף ימשיך להגיע, הבריתות הפוליטיות ימשיכו להתקיים, ומעבר לאיזו הצהרה מזדמנת שתישכח תחת ים ההצהרות האחרות – שום דבר לא באמת ישתנה.
העסקה לא תשתנה
"המדינה מתמחה בספינים וכותרות יותר מאשר בעבודה עמוקה, ואנחנו נתקלים בקשיים על כל צעד ושעל", אמר הרב. "אנחנו בעת חירום, ואנחנו יכולים לשלש ולרבע את מספר התלמידים אצלנו, תלמידים שבאמת יעשו שינוי". אבל הממשלה מקדמת מודל אחר.
כיום לומדים בישיבות הסדר חרדיות כאלף תלמידים. זה כל הסיפור. המספרים גדלים בעצלתיים, וכדי שקצב הגידול יהיה משמעותי, הממשלה צריכה לרצות ולפעול. יש לה דרך להשפיע - קוראים לזה כסף. באמצעות ההחלטה איפה להשקיע, הממשלה מניעה תהליכים. כך שאפשר לסלסל ספינים והבטחות על תהליכים מהבוקר עד הערב, אבל בסוף השאלה היא מה מתמרצים באמצעות תקציבים וחוקים.
התשובה על השאלה הזו היא ברורה ובוהקת: הממשלה פועלת להסיר סנקציות מחרדים משתמטים כדי לשמור על הגוש. זה הדיל. היא מתמרצת בסכומי עתק ישיבות שבניהן לא יתגייסו לעולם, ובתקציבי עתק נוספים - בחורים שרשומים לישיבות, אבל לא באמת לומדים. חלק מחבריה פשוט לא רוצים לראות את ישיבות ההסדר גדלות. הדיל לשימור הגוש דורש התעלמות מהמילואימניקים, מהפצועים ומנפגעי הפוסט-טראומה שצריכים לחזור להילחם, וגם מהאזהרות החוזרות ונשנות של הרמטכ"ל לגבי הסכנה לצה"ל.
תסכול ובזבוז אנרגיה
לאופוזיציה קשה. היא מותשת, הכוח לא מצוי בידיה, והיא מתמודדת מול שועלים פוליטיים שיושבים על הכיסא שנים רבות ומכירים כל פינה בריקבון השלטוני. אבל גם האופוזיציה נמדדת במעשים ולא רק במילים. כולם מדברים על הצורך להחליף ממשלה או לפחות חלק משחקניה, כולם מבינים שביטחון ישראל על השולחן ושהגיוס כנורמה חוצת מגזרים הוא קריטי לעתיד המדינה.
כולם גם מודעים לכך שהפיצול באופוזיציה הוא בזבוז אנרגיה, שגורם לתסכול בקרב מצביעים רבים. הם ציפו ל"מודל הונגריה" של מנהיג ברור שמייצר דינמיקה של שינוי שנבנית בהדרגה עד הבחירות. מנהיג שכולם יתמכו בו ושידבר גם למצביעי ימין. אבל איפה המעשים?
גם איזנקוט חייב להבין שהובלת הגוש לא באמת נקבעת על פי הסקר האחרון, שבו אחד קיבל יותר מנדטים מהאחר. היא נקבעת על ידי תבונה פוליטית ויכולת לנהל את הקבוצה שלך. איפה החשיבה על מִקסום הקולות של הגוש, ואיפה החשיבה על ארגון פוליטי של כל השחקנים, כשכל אחד מהם מתמקד במצביעים אחרים בלי לייצר ביניהם דם רע?
כרגע, איזנקוט פשוט מתחרה בבנט ולפיד. ישראלים רבים מתרשמים מיושרתו, מחוכמתו ומיכולותיו, וחשים סימפתיה כלפיו. אבל כשהקואליציה מתנהלת כגוש, יש שתי אופציות: לסדוק את הגוש שלהם או לגבש את הגוש שלך. האם איזנקוט מסוגל לחשוב אילו מפלגות לוויין ישרתו את מחנה השינוי ולחתור לכינונן? האם הוא מסוגל להגיע עם ליברמן ובנט להבנות לגבי כיוון הקמפיין של כל אחד מהם, כדי להגיע למקסום קולות?
יפה שהוא מוביל כרגע בסקרים על בנט, אבל ניהול הקבוצה הוא מה שנדרש מהמוביל. אם הוא יכול לעשות את זה - נפלא. אבל אם לא, מנהיגות אמיתית תהיה היכולת לאבחן מי כן מסוגל ובאיזו קונסטלציה, ולגבות אותו.
התרעות פיקוד העורף