המשתתפים נחלקו לקבוצות עבודה שונות, לפי נושאים, וניסו לגבש מרשם לחיים נורמליים ברצועה. דיברו על פיתוח ובנייה מחדש, על עזרה סוציאלית לאוכלוסייה, על מערכת החוק והסדר שיש להקים, על המשק הכלכלי ועל עוד שורה של צורכי היומיום. אחד הרעיונות שהועלו היה כרייה של מטבע דיגיטלי לבנקאות העזתית. יש ברעיון הזה יתרונות רבים והוא צועד עם הקדמה, אבל איפה החיים שם ואיפה המאה ה־21. בעזה של היום, ליטר דלק עולה 35 שקל, והאבטלה נושקת ל־80%.
לכאורה, בעיית עזה מאחורינו. מהותית, דבר לא השתנה. הסוגיה הפלסטינית עדיין כאן, והיא תגיח לעברנו בשנים הקרובות במלוא עוזה. חמאס עודה על רגליה, ודובריה טורחים להצהיר בגלוי שהם לא נטשו את דרך ההתנגדות. המכות שספגו הן מחיר שעליהם לשלם בדרך להשגת המטרות, על כן אין בדעתם לזנוח את המאבק. על שום כך הם מסרבים להיפרד מן הנשק. סירובם מונע מישראל להוציא את צה"ל מן הרצועה, וכך נולד הקיפאון.
השבוע למדתי כי מרוקו הסכימה לשלוח 300 חיילים לכוח הצבאי הרב־לאומי. הכוח הזה מיועד להיכנס במקום צה"ל, היכן שיתפנה. זה יפה מצד המרוקאים, אבל עד שיתבקשו לבוא, ייתכן שיתחרטו כמו האינדונזים לפניהם ויישארו בבית. צה"ל אינו קרוב להתפנות מעזה. להפך. שאיפתו להגביר את לחציו.
צה"ל התבסס ברצועה, ביתר אותה לאורכה, והוא שולט על המחצית המזרחית משטחה. התקיפות ספורדיות, מדי יום פעמיים או שלוש בממוצע. השיקום שעליו דיברו כולם כלל לא החל. ישראל הטילה וטו על הכנסת אלפי אוהלי מגורים, קרוונים או דחפורים לפינוי הריסות. היא מתירה להכניס רק מזון לסוגיו, שתייה וציוד חיוני. האיסור הישראלי נועד לגבות מחיר מחמאס על כך שאינה מתפרקת מן הנשק.
מכרים ברצועה תיארו בפניי השבוע את מצבם בתקופה הזו. עבודה כמעט אין, המחירים בשמיים, ומאות אלפים מתגוררים באוהלים. עבור חלקם זה הקיץ השלישי באוהל. גז לבישול יש מעט מאוד, כי אספקתו ממצרים באה בצמצום, וגם מי שתייה חסרים. באדמת הרצועה חפורות 400 בארות לשאיבה, אבל רבות מהן נהרסו במלחמה. מכוניות נוסעות מעט מאי פעם בכבישי הרצועה. מחיר הדלק 35 שקל לליטר. גם השמן למכונות הוא מצרך נדיר, והוא נמכר ב־2,500 שקל לאריזה.
באגף המזון, קילוגרם קמח נמכר ב־40 שקל. בשר נמכר ב־40 שקל, עוף ב־22. ירקות ופירות נכנסים, ומחיריהם גבוהים יחסית לרצועה, אבל הם פחתו פלאים מימי המלחמה. תפוח אדמה נמכר ב־6 שקלים לקילוגרם, עגבניות ב־14, ומלפפונים ב־12 שקל. קילו בננות עולה 11 שקל ותפוחים 14. הסוכר מגיע בכמות נדיבה, ועל כן מחירו 4 שקלים לקילוגרם. הסיגריות היו ועודן יקרות, כי בחמאס מניחים עליהן את ידם ומתפרנסים ממכירתן. סיגריה אחת נמכרת כיום ב־17 עד 25 שקל. בעבר הגיע מחירה גם ל־200 ויותר. הכוונה לסיגריה בודדת ולא לחפיסה.
ועדיין, לא לכולם יש כסף בארנקיהם, ולמעטים יש בכלל הכנסה. עיקר המזון שצורכת אוכלוסיית עזה בימים אלה מגיע מתרומות. נזקקים מקבלים סיוע כספי (1,250 שקל בחודש), והציבור הרחב מקבל חבילות מזון. החבילות הללו אינן מגיעות באופן סדיר. יש כאלה שלא קיבלו חבילת מזון כבר חודש או חודשיים.
חמאס אינו רק הכוח הצבאי הפלסטיני החזק ברצועה, אלא גם הסמכות השלטונית בה. אם לאזרח יש בעיה כלשהי, הוא יפנה למשטרת חמאס. חלק ממשרדי הממשל שלה פועלים אף הם ומעניקים שירות לאזרח. כך גם הרשויות המקומיות בחמש הערים.
השאלה מה עושים איתם עכשיו. מענישים את שני מיליון האזרחים עד סוף הדורות, או מנסים לחלץ משהו מתוך מצב הביש? המשימה סבוכה, ועל כן ישראל חורקת שן, אבל שימור מצב הלחימה טומן בחובו סכנות. מתישהו עלול לבוא כוח חזק – מדינה עוינת לישראל, פלג כלשהו, או מישהו מבפנים, לאגד את האוכלוסייה תחת שרביטו – ולפרוק את עולו של צה"ל. זה עשוי לקחת כמה שנים, אבל החלל המנהיגותי לא יישאר ריק.
אוכלוסייה בכל מקום זקוקה להנהגה. דתית או חילונית, מועילה או מנצלת. ההנהגה העתידית של הרצועה תצמח מאליה, או תעוצב באמצעות שכניה. ישראל היא הכוח החזק ברצועה, השולט, ויותר מכולם בכוחה עתה לעצב את המציאות בה. אם תדע לנהל נכון את ענייניה ולא תפקיר או תבצע טעויות כמו בעבר – ייתכן שתצליח לבנות מחדש את עזה לטובתה.
השיעור החשוב שעלינו לקחת מן המחדל של שמחת תורה לא יכול להתמקד רק בפתרונות צבאיים ובהפעלת כוח. השיטה הזו, להכות בחמת זעם ולהקיז את דמם, אולי תביא אויב אל סופו, אבל תוליד אחרים. הפתרון הרצוי הוא משולב. לחימה לצד בנייה. על ישראל להובילו ולא להשתרך אחרי אחרים.
כל הדתות מטיפות להתחשבות בעניים ובחסרי הכל. היהדות מצווה על כלל ישראל לערוב זה לזה ולפדות שבויים. באסלאם נועד הצום להעניק למאמין תחושת הזדהות עם הסובלים. אבל הציוויים הללו, הדתיים, הם כורח חילוני למהדרין. מיהו זה הזקוק לחכמי דת, כדי שיורו לו לרחם על אחרים או להתחשב בסבלם.
התרעות פיקוד העורף