דמיינו סרגל: צד אחד שלו מסמל את העמדות שלכם בנושא של ישראל והפלסטינים – בין שאתם בעד שתי מדינות לשני עמים, בין שאתם בעד סיפוח, או טרנספר, או מדינה אחת לשני עמים, או מה שלא יהיה. זה צד אחד – העמדה שלכם.
הצד השני של הסרגל מסמל את האפשרות ללכידות או לאחדות בחברה הישראלית. כולנו מבינים שבין עמדות ספציפיות של ישראלים לבין הרצון הכללי (הדי משותף לכולם) שתהיה יותר אחדות בחברה, שיהיה פחות קיטוב – יש מתח שקשה להתיר. העמדות גוררות כל אחד מאיתנו לפינה שלו, לשאיפה למימוש מלא של המדיניות שהוא או היא דוגלים בה. החתירה ללכידות מחזירה אותנו לאיזה מרכז דמיוני של פשרה בין כל העמדות.
אם אתם כמו הממוצע הישראלי, ואם נדמיין שצד ה"עמדות" הוא 5־ וצד ה"אחדות" הוא 5+, אתם תעמדו על 0.8־. כלומר, קצת יותר לצד העמדות מאשר לצד האחדות. ואם תדמיינו את הסרגל הזה שנה אחרי שנה, תגלו שבשלוש השנים האחרונות הוא הלך והתרחק מנקודת ה־0 – שהיא נקודת האיזון בין עמדות לאחדות – לכיוון ה"עמדות". ב־2004 הוא עמד על 0.4־, ב־2005 הוא עמד על 0.6־, והשנה, כאמור, הוא עומד על 0.8־. נכון, זו לא תזוזה פראית, דרמטית, אבל זו כן תזוזה עקבית משנה לשנה, לפחות בשלוש השנים האלה.
אלא שכמו שכבר הזכרנו, יש מתח בין הרצון לממש מדיניות לבין הרצון לחזק את האחדות. והבוחרים של נתניהו אינם ישראלים שפותרים את המתח הזה בתנועה לעבר פשרה, אלא להפך. אמרנו: הממוצע הישראלי על הסרגל, כשמדובר בעמדות מול אחדות בנושא הפלסטיני, הוא 0.8־. הממוצע של בוחרי הליכוד הוא 2.06־. הם הרבה פחות רוצים פשרה מהממוצע. שלא לדבר על בוחרי הציונות הדתית ועוצמה יהודית. הם על 2.8־.
תשאלו: ויש מי שמוכנים לוותר על העמדות שלהם לטובת פשרה? התשובה היא: בטח שיש! הממוצע של תומכי ישר! של גדי איזנקוט, הוא 0.7+. הם כבר קצת יותר לכיוון האחדות מאשר לכיוון העמדות. התומכים המעטים של בני גנץ עומדים על 2.7+. אלה בוחרים שאחדות היא העניין אצלם. זו הדעה העיקרית שלהם: צריך אחדות.
אבל זה כאמור בעניין ספציפי אחד: הנושא הישראלי־פלסטיני. כך נראה הסרגל הזה, שמולו אפשר להציב עוד כל מיני סרגלים בנושאים אחרים. דוגמה: סרגל המחלוקת על יחסי השלטון ומערכת המשפט. זה נושא שעליו המחלוקת קשה יותר. זה נושא שבו הממוצע הישראלי עומד על 1.2־. זה נושא שעליו התומכים של הליכוד לא רוצים במיוחד להתפשר (2־), וגם לא תומכי איזנקוט (0.8־), בטח שלא תומכי הציונות הדתית (2.7־), ולא הדמוקרטים (2.5־). המתפשרים, בנושא הזה, הם שוב הבוחרים שמתרוצצים בין הגושים ומחפשים כתובת. תומכי גנץ, תומכי המילואימניקים. הם היחידים שהציון שלהם, גם כשמדובר במתח הנוגע למערכת המשפט, עולה מעל האפס.
מד האחדות נבנה אחרת, אבל גם הוא מתבסס על שלושה רכיבים. כמה אדם רוצה אחדות, כמה הוא מודאג מהפילוג, וכמה הוא מוכן להעדיף אחדות על פני "הדרך שלו/שלה". משני המדדים בנינו סולם, מ־0 עד 100. מתברר שרצון ב"אחדות" ורצון במימוש "עמדות" הם שני כוחות עצמאיים. כל אחד מאיתנו רוצה את זה ורוצה גם את זה. בכל אחד יש שד שמושך לפשרה, ויש שד שדוחף נגדה. השדים הללו, כך עולה מבדיקה שלהם במכונה הסטטיסטית, כמעט לא תלויים זה בזה.
התוצאה היא שהישראלי הממוצע מחזיק בשני השדים, מחשיב את שני השדים. הוא רוצה אחדות – ובכל זאת מסרב להתפשר בפועל. בקרב יהודים מד האחדות עומד על 57 ומד הפשרה על 40. זה אומר שאנחנו רוצים אחדות הרבה יותר מכפי שאנחנו מוכנים לשלם עליה. זה אומר עוד משהו, שאותו קל לזהות: שני המדדים מגיעים לנקודת שיא בקרב ישראלים בעלי עמדות לכיוון המרכז, וצונחים בשני האגפים היותר אידיאולוגיים. בשמאל הקטן מאוד (כ־5% מכלל היהודים בישראל). בימין הגדול מאוד (רוב תומכי הקואליציה של נתניהו). עכשיו נראה אותו, או כל אחד אחר, מקים ממשלה לאומית רחבה.
כבר כמה חודשים שאפשר לכווץ את האתגר הישראלי לנוסחה פשוטה: איך לגרום לאמריקאים להתחשב בנו, בלי לגרום להם להתרגז יותר מדי. לנוסחה הזאת יש שני צדדים.
צד ראשון – צד ההתחשבות. די ברור שההתחשבות האמריקאית בצרכים, ברצונות, באינטרסים של ישראל אינה בשיאה. לא בטוח שהיא בשפל, אבל היא בוודאי לא בשיא. והיא לא בשיא דווקא כאשר ישראל צריכה שתהיה בשיא. כאשר על הפרק עומדות שאלות גדולות כמו הגרעין של איראן, השליטה בלבנון, חלוקת הכוח במזרח התיכון. כאשר בבית הלבן יושב נשיא שאם לא יאזין להסבר הישראלי, לא ברור מי בכלל עשוי להסביר לו את התוצאות האפשריות של פעולותיו (זה בטח לא יהיה סגן הנשיא).
אלא שאת מה שטראמפ יכול לעשות, או לפחות חושב שהוא יכול, ישראל לא יכולה. כלומר – היא יכולה, אבל יהיה לזה מחיר. דמיינו את ראש ממשלת ישראל מצייץ איומים, משגר אזהרות. דמיינו אותו מצייץ: "עם כל הכבוד לנשיא ארה"ב, אנחנו נעשה בלבנון מה שצריך, ולא מעניין אותנו מה סיכם עם האיראנים". דמיינו אותו מצייץ: "טראמפ לא מבין חצי דבר במזרח התיכון, ואין לנו שום כוונה להקשיב לתביעות ההזויות שלו". דמיינו אותו נואם: "ארה"ב איבדה את הצפון, טראמפ נכנע לאיראנים, ואנחנו נמשיך להילחם". דמיינו – ומיד תבינו שלא תהיה לישראל שום בעיה של קשב, או של תשומת לב. בהחלט יהיו מי שיקשיבו לה. יקשיבו – אבל זוכרים מה הכנסנו בצד השני של הנוסחה הפשוטה? "בלי לגרום להם להתרגז יותר מדי". לזכות בתשומת לב, זה קל. לזכות בתשומת לב בלי למתוח את החבל, יותר קשה.
מה יגרום לאמריקאים להקשיב ולהתחשב? הדרך הפשוטה ביותר להגיע לתוצאה כזאת היא לקוות שהאיראנים, או לדאוג לכך שהאיראנים, יעשו דבר שיחזיר את הקשב לישראל ויעביר את הרוגז לאיראן. ישראל עשויה להשתמש בכלי הלבנוני כדי להשיג תוצאה כזאת. היא תתעקש על המשך הפעילות בלבנון בתיאום עם האמריקאים, ובאופן שיגרום לאיראנים לעשות שגיאה. אולי זה מה שהיא כבר עושה, אבל בינתיים ללא תוצאות. האמריקאים מרסנים את ישראל, האיראנים לא מתפתים להיכנס למלכודת.
אפשר לומר: הם שגו לא מעט בשנתיים האחרונות ולמדו לקח. בחודשים האחרונים לא עשו שגיאות. אם לא היו האויבים המרים שלנו, היה אפשר להתרשם בקול רם מקור הרוח שלהם מול משבר קיומי. הם הצליחו לגרום לאמריקאים – שוטים כאלה, או ציניקנים כאלה, קשה למצוא כל יום – לתת להם מושב בקבוצה שאמורה להסדיר את הפסקת האש בלבנון.
דרך שנייה לזכות בקשב כרוכה בסיכון. היא כרוכה בעימות. האיראנים הוכיחו בחודש האחרון שארה"ב לא ששה לעימות, אם מתברר לה שיש לו מחיר. גם ישראל חזקה מספיק כדי לחולל מהומה שתגבה מהאמריקאים מחיר. אלא שכרגע האמריקאים מתרשמים שאינה נחושה דיה לעשות זאת. האיראנים הבינו שארה"ב לא תלך לעימות קשה ויקר. האמריקאים מבינים שישראל לא תלך לעימות קשה ויקר. אין לה כרגע הנהגה שיכולה להוביל מהלך כזה. אין לה יעדים ברורים שהציבור יקבל. כן – נתניהו ושריו יכולים לומר שהאיום קיומי ושאין מנוס מעימות עם האמריקאים. באותה מידה הם יכולים לומר שהשמש זרחה – ואף שהיא כבר גבוה בשמיים, מחצית מהציבור ירכיב משקפי שמש ויצא לבדוק, ליתר ביטחון. עד כדי כך האמון בהם נמוך.
כך נראים היחסים המיוחדים של ישראל ואמריקה בשנה השנייה לכהונה השנייה של דונלד טראמפ. כך נראים יחסים – כמו שטראמפ אמר – בין "פרטנר גדול לפרטנר מאוד קטן". צריכה האמת להיאמר: ישראל תמיד הייתה פרטנר מאוד קטן של אמריקה. אלא שביחסים עם פרטנר קטן, הנימוס מחייב לא להזכיר לו כמה הוא קטן.
זוכרים את הדבר הזה – נימוס? טראמפ הוא סימפטום – וגם מחולל – של עידן ללא נימוס. גם ישראלים לא מצטיינים בנימוסים. גם לא בהכרת תודה. אם היו משנים את דעתם על ממשלתם־שלהם במהירות שבה הם משנים את דעתם על ממשלות אחרות – היו מחליפים ממשלה כל חודשיים. אם היו משנים את דעתם על מנהיגם־שלהם במהירות שבה שינו את דעתם על טראמפ – נתניהו היה יושב בבית מזמן.
הנה סיפור של 50 ישראלים. את כולם מצאנו לגמרי במקרה. הם השיבו לסקר שהייתה בו שאלה על טראמפ לפני חצי שנה, והשיבו שוב על אותה שאלה השבוע, כאשר ערכנו את הסקר השבועי שממנו אנחנו גוזרים תחזית מנדטים לחדשות 13. לפני חצי שנה שאלנו כך: "בביקורו האחרון של דונלד טראמפ בישראל, מספר אישים ובהם ראש הממשלה אמרו שהוא הנשיא הכי ידידותי לישראל אי פעם. האם לדעתך…" – וכאן באו התשובות: "זו אמירה מאוד נכונה", "קצת נכונה", "קצת לא נכונה", "לא נכונה". לפני חצי שנה רוב גדול אמרו ש"האמירה נכונה". שלושה מכל ארבעה ישראלים. כמעט 40% אפילו אמרו "מאוד נכונה". כלומר, אין ספק. לא היה נשיא כנשיא הזה.
חלפו כמה חודשים. מאז, טראמפ הוכיח כמה הוא יכול לקרב את המדינות – עד כדי תקיפה משותפת על אויב משותף – וכמה הוא יכול להרחיק אותן – עד כדי נזיפות פומביות, השפלות מביכות, הנחיות מגבילות. היהודים נוהגים לחשוב על עצמם שהם עם שיש לו זיכרון ארוך. במקרה של טראמפ הוכיחו השבוע כמה הזיכרון קצר. האמון בנשיא "הכי ידידותי אי פעם" בקריסה. כששאלנו אם הוא נשיא טוב או רע לישראל, ארבעה מכל עשרה כבר אומרים "רע". רק שניים מתוך עשרה אומרים "טוב". השאר פשוט במבוכה – לא יודעים.
כשחזרנו על השאלה מלפני חצי שנה, אפשר היה לזהות עוד קריסה. מכמעט 75% "הכי ידידותי", לסביבות 50%. זה בכלל הציבור. אבל אז מצאנו את 50 המשיבים שענו על השאלה פעמיים, גם אז וגם עכשיו. הגרף מלמד מה קרה להם. ולא – הם לא המדגם המייצג. אמרנו, במדגם המייצג יש קצת יותר ממחצית שעדיין אומרים שטראמפ "הכי ידידותי" (וזה מסגיר מה הם חושבים על האחרים. אם טראמפ הוא עדיין לדעתם הכי ידידותי, כנראה שהם לא מזהים נשיא ממש ידידותי בעשורים האחרונים). אבל בכל זאת מעניין להציץ ב־50 הישראלים האקראיים האלה, שפשוט יצא שהשיבו פעמיים על אותה שאלה, ושלפני חצי שנה חשבו שטראמפ הוא מי יודע מה, והיום הם חושבים שהוא בכלל לא מי יודע מה.
במקרה, בדיוק לפני שבוע, גם מכון הסקרים פיו פרסם סקירה נרחבת על מצב האמון בטראמפ ברחבי העולם. ניכר בה שביחס לישראל כבר איננה אקטואלית. לפי פיו – ישראל היא המדינה שבה האמון בטראמפ הוא השני הכי גבוה מ־36 מדינות. רק הפיליפינים מקדימים אותה, ובפער קטן. אצלם, 68% נותנים אמון בטראמפ, אצלנו 66%. רק שימו לב מתי נאספו הנתונים: פברואר עד מאי. ואנחנו כבר ביולי. אנחנו כבר אחרי שהתברר שטראמפ של אתמול אינו טראמפ של היום. ובעצם התברר שטראמפ של אתמול הוא בדיוק טראמפ של היום, רק שאתמול האופי שלו, ההפכפך, הלעומתי, גס הרוח, קצר הרוח, התוקפני, התועלתני, הציני – התאים לנו, והיום קצת פחות. אז מיהרנו לשכוח.
אפשר כמובן להבין את ההיפוך הפתאומי של הישראלים ביחסם לטראמפ. הוא התהפך עלינו, אנחנו מתהפכים עליו. אבל אפשר ללמוד מזה משהו על האופי הלאומי שלנו, על התלות שפיתחנו בנשיא האמריקאי ובחיבתו, על הציפייה המוגזמת שלנו מהנשיא האמריקאי – טראמפ, או כל אחד אחד. כגודל הציפייה גודל האכזבה. ובמילים אחרות, אם היינו זוכרים טוב יותר שטראמפ אינו הנשיא שלנו, אלא נשיא של אומה אחרת, ואם היינו זוכרים שיש סוג של אופי שבסופו של דבר מתפרץ – לא היינו מאמינים בו כל כך באדיקות קודם, ולא היינו מתאכזבים ממנו כל כך בחדות עכשיו.
התרעות פיקוד העורף